מסכת מכשירין - פרק ה - משנה ב

הַשָּׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, הַנִּתָּזִין, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהַתִּיז עַל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. הָעוֹשֶׂה צִפּוֹר בַּמַּיִם, הַנִּתָּזִין וְאֶת שֶׁבָּהּ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן:

הנתזין. שלא בכונה:

העושה ציפוו׳ במים. שמעלה על פני המים רתיחות כמין אבעבועות:

הנתזין. בעשיית אבעבועות:

ואת שבה. דהיינו מי אבעבועות עצמן. ואית דגרסי, העושה צנור במים. כמו שעושים הנערים כמין צנור של קנה או של עץ חלול, לנתז ממנו המים בצחוק:

ואת שבה. המים הנשארים בצנור:

השט כו' הנתזין אינן בכי יותן. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב"ם פי"ג מהט"א [הלכה ז']:

העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן. כתב הר"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב"ם. אף ע"ג דגרסתו ג"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל: