מסכת מכשירין - פרק ג - משנה ז

הַחַמָּרִין שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר וְנָפְלוּ שַׂקֵּיהֶם לַמַּיִם, אִם שָׂמְחוּ, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא, אִם הָפְכוּ. הָיוּ רַגְלָיו מְלֵאוֹת טִיט, וְכֵן רַגְלֵי בְהֶמְתּוֹ, עָבַר בַּנָּהָר, אִם שָׂמַח, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא, אִם עָמַד וְהֵדִיחַ. בְּאָדָם וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה, לְעוֹלָם טָמֵא:

אם הפך השקים. לצד אחר, כדי שישורו במים משני צדדין, אז הוכשרו:

אם עמד והדיח. אם עמד במים להדיח רגלי בהמתו, אז מכשירים מים העולין ברגליהם אם נפלו על הפירות:

באדם ובבהמה טמאה. מכשירין המים העולים ברגליהן בין הדיח בין לא הדיח. ואין הלכה כרבי יהודה:

אם שמחו בכי יותן. הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב"ם:

היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר"ש במשנה ג' פרק דלקמן:

אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע"ג דסתמא דמילתא. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר"ם:

באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ"ל לפרש ע"כ: