מסכת מכשירין - פרק ו - משנה ח

חֲלֵב הָאִשָּׁה מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, וַחֲלֵב הַבְּהֵמָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לְרָצוֹן. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים. מָה אִם חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד אֶלָּא לִקְטַנִּים, מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁהוּא מְיֻחָד לִקְטַנִּים וְלִגְדוֹלִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּא חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָמֵא, יְטַמֵּא חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָהוֹר. אָמַר לָהֶם, מַחְמִיר אֲנִי בְּחָלָב מִבְּדָם, שֶׁהַחוֹלֵב לִרְפוּאָה, טָמֵא, וְהַמַּקִּיז לִרְפוּאָה, טָהוֹר. אָמְרוּ לוֹ, סַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים יוֹכִיחוּ, שֶׁהַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִין מֵהֶן לְרָצוֹן, טְמֵאִים, וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, טְהוֹרִים. אָמַר לָהֶן, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים, שֶׁתְּחִלָּתָן אֹכֶל וְסוֹפָן מַשְׁקֶה, תֹּאמְרוּ בְחָלָב שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ מַשְׁקֶה. עַד כָּאן הָיְתָה תְשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיִינוּ מְשִׁיבִין לְפָנָיו, מֵי גְשָׁמִים יוֹכִיחוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן מַשְׁקֶה וְאֵינָן מְטַמְּאִין אֶלָּא לְרָצוֹן. אָמַר לָנוּ, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמֵי גְשָׁמִים, שֶׁאֵין רֻבָּן לָאָדָם, אֶלָּא לָאֲרָצוֹת וְלָאִילָנוֹת, וְרֹב הֶחָלָב, לָאָדָם:

חלב האשה מטמא. מכשיר לקבל טומאה. ואם נטמא או שהאשה טמאה, מטמא כדין משקין טמאים, דתורת משקה יש בו:

לרצון. הנחלב בכונה:

ושלא לרצון. כגון חלב הנוטף מדדיה:

שאינו מיוחד אלא לקטנים. וסתמיה לא חשיב כולי האי:

שדם מגיפתה טמא. דהיוצא ממכתה טמא, דדמי לדם חללים שקרוי משקה, דמה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא:

שדם מגיפתה טהור. דדם בהמה לא אקרי דם חללים, דגבי אדם כתיב:

סלי זיתים וענבים יוכיחו. שהסוחטן לרפואה טמא, ואעפ״כ לרצון טמאים, שלא לרצון טהורים אף החלב, אע״פ שהחולב לרפואה טמא, כשנחלב שלא לרצון דין הוא שיהיה טהור ושלא לרצון טהורים. שאין היוצא מן הזיתים וענבים חשוב משקה עד שיצא לרצון:

לרצון ושלא לרצון. פירש הר"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ"כ התוספות בריש פכ"ב דשבת [ד"ה חלב]:

שדם מגפתה טמא. דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה [ד]. הר"ש:

שהחולב לרפואה. לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש"י רפכ"ב דשבת:

והמקיז לרפואה. נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ"מ שהניח מ"ש הרמב"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ"ע:

ושלא לרצון טהורים. כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר"ש:

סליקא לה מסכת מכשירין