מסכת מכשירין - פרק ו - משנה ו

אֵלּוּ מְטַמְּאִין וּמַכְשִׁירִין. זוֹבוֹ שֶׁל זָב, וְרֻקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וּרְבִיעִית מִן הַמֵּת, וְדַם הַנִּדָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁכְבַת זֶרַע אֵינָהּ מַכְשֶׁרֶת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, דַּם הַנִּדָּה אֵינוֹ מַכְשִׁיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דַּם הַמֵּת אֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְאִם נָפַל עַל הַדְּלַעַת, גּוֹרְדָהּ וְהִיא טְהוֹרָה:

ואלו מטמאים ומכשירים. שהן עצמן משקין טמאים, ומטמאים ומכשירים כאחד:

זובו של זב. דכתיב (שם ט״ו) זובו טמא הוא:

ורוקו. וכי ירוק וגו׳:

ומימי רגליו. וזאת תהיה טומאתו, וזאת, לרבות מימי רגליו:

ורביעית דם מן המת. דכתיב (במדבר י״ט:י״ג) כל הנוגע במת בנפש האדם, ונפש האדם היינו רביעית דם, דכתיב (ויקרא י״ז:י״א) כי הדם הוא הנפש:

ודם הנדה. דכתיב (שם ט״ו) והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה:

שכבת זרע אינה מכשרת. שאינה חשובה משקה, דיש לה שם לווי:

דם הנדה אינו מכשיר. מידי דהוה אדם של התחתוניות שגם הוא אינו מכשיר:

דם המת אינו. ד מכשיר. דכיון שמת יצא דמו מתורת משקה. ולית הלכה כחד מהנך תנאי, אלא כולהו מטמאים ומכשירים כתנא קמא:

אלו מטמאין ומכשירין. פירש הר"ב שהן עצמן משקין טמאין ומטמאין ומכשירין כאחד. וכל משקין טמאין כך דינם כדתנן ברפ"ק. ואין סברא להקל במשקין היוצאין מן הטמא שלא יטמאו ויכשירו כאחד אלא דוקא הני דהכא שהן אב הטומאה ובהדיא פסק הרמב"ם פ"י מהט"א [הלכה ה'] שכן גם דם מגפתה וחלב אשה ודמעת עין אע"פ שאינם אלא ולד כמ"ש בספ"א מה' משכב גם בפירושו במתני' ח' דפרקין. ולפיכך תמיהני אמאי לא תני להו נמי לאותן שלש דהא הוה רבותא:

ורביעית מן המת. כתב הר"ב דכתיב כי הדם הוא הנפש. ועיין מ"ש במשנה ב' וה' פרק ב' דאהלות:

ודם הנדה. כתב הר"ב דכתיב והדוה בנדתה מה שזב ממנה טמא כמותה. ולא לכל דבר אלא כדתנן במשנה ג' פ"ק דכלים:

ואם נפל על הדלעת. לא ידעתי אמאי נקט דלעת:

גוררה. כדי שלא יאכל הדם. דדם האדם אסור מד"ס כמ"ש הר"ב בסוף משנה ח' פ"ה דכריתות. ועוד דמת אסור בהנאה כמ"ש בספ"ק דערכין:

והיא טהורה לפי שלא הוכשרה. הר"ש: