מסכת מכשירין - פרק ד - משנה א

הַשּׁוֹחֶה לִשְׁתּוֹת, הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיו וּבִשְׂפָמוֹ, בְּכִי יֻתַּן. בְּחָטְמוֹ וּבְרֹאשׁוֹ וּבִזְקָנוֹ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְמַלֵּא בְּחָבִית, הַמַּיִם הָעוֹלִים אַחֲרֶיהָ, וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא מְכֻנָּן עַל צַוָּארָהּ, וּבַחֶבֶל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. כַּמָּה הוּא צָרְכָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, טֶפַח. נְתָנָהּ תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן:

השוחה לשתות. בפיו ובשפמו הרי הן בכי יותן. היינו טעמא, לפי שאין המים נכנסים לפיו אלא א״כ נוגעים בשפמו תחילה, הלכך אחשבינהו: הממלא בחבית, המים העולים אחריה, הרי הן בכי יותן, דאי אפשר שיכנס עד שיגעו לאחוריה. אבל הניחה תחת הצנור, אין שלאחריה בכי יותן, דאפשר לקילוח שירד לתוכה ולא יגע לאחוריה:

מכונן על צוארה. מסובב כמין טבעת מקיף לצואר החבית. מכונן לשון הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳.): נתנה לחבית תחת הצנור לקבל המים:

אינן בכי יותן. המים שלאחריה ושבחבל. דלא ניחא ליה אלא שיפלו המים לתוכה בלבד:

מכונן. כתב הר"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ"ז דפרה: