מסכת מכשירין - פרק ג - משנה ד

הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ וְנָתַן בּוֹ חִטִּים וְטָנְנוּ, אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּעֲרֵבָה, נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ, אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. אִם מֵחֲמַת עַצְמָן, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְטַנֵּן בְּחֹל, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִנִּין בְּחֹל, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים, לֹא עֲשִׂיתֶם טָהֳרָה מִימֵיכֶם:

המרבץ את ביתו. מזלף בו מים כדי שלא יעלה האבק:

וטננו. נתלחלחו. לשון אם היתה שדה מטוננת, שפירושו שדה לחה, בפרק קמא דמועד קטן [דף ו׳]:

אם מחמת הסלע. צור שמששת ימי בראשית, והוא רצפת הבית, ומתוך כך נתלחלחו החטים:

המטנן בחול. מטמין הפירות בחול כדי שיטננו, כלומר שיתלחלחו, שיקבלו מלחלוחית החול:

הרי זה בכי יותן. דאין חול בלא מים:

ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן. לשון מהר"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ"כ הראב"ד (שם הלכה ח') וז"ל. נ"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע"כ אבל הרמב"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם):