מסכת מכשירין - פרק ד - משנה ב

מִי שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ אַב הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ בְכִי יֻתַּן. וְאִם נִעֵר, בְּכִי יֻתַּן. עָמַד תַּחַת הַצִּנּוֹר לְהָקֵר אוֹ לִדּוֹחַ, בְּטָמֵא, טְמֵאִין. וּבְטָהוֹר, בְּכִי יֻתַּן:

אפילו אב הטומאה. אפילו היה האדם הזה אב הטומאה ונטמאו המשקין שירדו עליו, ואנן אמרינן לעיל דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון, אפילו הכי אינן מכשירין, כיון שירידת הגשמים עליו היתה שלא לרצון:

ואם ניער. כמו המנער טליתו [שבת קמ״ז]. שניער גופו להסיר הגשמים מעליו:

בכי יותן. המים הנופלים ממנו מכשירין הן:

להקר. לקרר עצמו:

או לידוח. לרחוץ גופו, כגון שהיה מלוכלך בטיט או בצואה:

בטמא. אם היה האדם טמא:

טמאים. המים. ואם נפלו על הפירות, הכשירום וטמאום כאחת:

ובטהור בכי יותן. ומכשירין:

*[אפילו אב הטומאה. כתב הר"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ"ק]:

אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן. הרמב"ם: