מסכת מעשר שני - פרק ב - משנה א

מעשר שני נתן לאכילה ולשתיה. דכתיב (דברים י״ד:כ״ו) בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם, ושתיה בכלל אכילה. וסיכה כשתיה דכתיב (תהילים ק״ט:י״ח) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

לאכול דבר שדרכו לאכול. שאם קנה בכסף מעשר פת ונתעפשה, יין והקרים, תבשיל ונבאש, אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כדי שלא יפסדו מעות של מעשר שני. אי נמי בקש לאכול תרדין לחין חיין או לכוס חטין חיות, אין שומעין לו, כיון שאין דרכן לאכלן כך:

אין מפטמין את השמן. לשים בתוכו עקרין וראשי בשמים, משום דבלעי השמן ואזיל לאבוד, שהשרשים אינן נאכלין:

ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם. משום דבעינן דבר השוה לכל אדם, וזה אינו אלא למפונקים ולמעונגים:

אבל מפטם הוא את היין. לעשותו ינומולין וכיוצא בהן:

נפל. לתוך יין של מע״ש כשהוא חוץ לירושלים דבש ותבלין והשביח, חולקין את השבח לפי חשבון, כגון אם היין שוה ב׳ סלעים ודבש ותבלין שוין סלע והשביחו ועמדו על ד׳ סלעים, פודה את היין בב׳ סלעים ושני שליש. סלע:

קפלוטות. כרתי פורו״ש בלע״ז:

השבח לשני. ופודה את הפת בשויו, ואין חולקין השבח לעצים של חולין, אלא כל השבח למעשר שני, לפי שאין שבח עצים ניכר בפת:

כל ששבחו ניכר. ששבח החולין ניכר במעשר שני, שהוסיפו החולין על המעשר במדה ובמשקל, אבל אם לא הוסיפו אלא בטעם אע״פ שנתעלה בדמים מחמת הטעם, אין זה שבחו ניכר:

[*ולשתיה. פי' הר"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן דלמא ע"י אנגרון פירש"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]:

[*לסיכה. עיין במתני' דלקמן]:

[*אבל מפטם הוא את היין. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס"פ) [בספרי] הרמב"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ"ע]:

השבח לשני. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ"ג דערלה. ומשנה ה פ"ג דע"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]: