מסכת מעשר שני - פרק ב - משנה ה

מְעוֹת חֻלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ, מַה שֶּׁלִּקֵּט, לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, עַד שֶׁיַּשְׁלִים, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. אִם בָּלַל וְחָפַן, לְפִי חֶשְׁבּוֹן. זֶה הַכְּלָל, הַמִּתְלַקְּטִים, לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהַנִּבְלָלִים, לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

מה שליקט ליקט למעשר. כל מה שמלקט הכל למעשר עד שישלים דמי מעשר. ויתנה ויאמר, אם כל מה שלקטתי הם מעות מעשר מוטב, ואם לאו אותם של מעשר שנשארו יהיו מחוללין על אלו:

ואם בלל וחפן. ואם לא ליקט אותן אחד אחד מכאן ומכאן, אלא שהיו בלולין ומעורבים ולקא אותם מלא חפניו:

לפי חשבון. שאם לזה מנה ולזה מאתים, נותן לזה של מנה שליש ולזה של מאתים שני שלישים:

מה שלקט לקט למעשר שני. פי' הר"ב ויתנה ויאמר וכו'. וכך כתב הר"ש מהירושלמי. וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ו. וקשיא לי דהא בפ"ק. דדמאי תנן במשנה ב. דמעשר שני דדמאי מחללין כסף על כסף. נחושת על נחושת. משמע דאילו ודאי לא. וכ"פ שם הר"ב. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשר שני. ואפשר לומר כדפי' הר"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף מחללין. והתו' דפ' הזהב (בבא מציעא דף מד) כתבו דשאינו חריף על חריף מחללין. והשתא הכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. וסמך התנא אמתניתין דלעיל ואמתניתין דלקמן ושם אפרש עוד. ובפ"ק דפסחים דף י תניא הניח מנה ונמצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבים דברי רבי. ופי' רש"י ומביא סלעים בשוה מנה וכו' וכתבו התו' ובחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות וכו'. ור' יצחק בן אברהם הקשה על פי' רש"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפ' הזהב אמר טיבעא אטיבע' לא מחללין ושם פירשנו עכ"ל. הא קמן דאע"ג דבהזהב פירשו דבשאינו חריף על חריף מחללין ובזה מתורץ קושיית ר' יצחק בן אברהם. אפ"ה כתבו דמינייהו גופייהו וכו'. אלא משום דבהרבה מעות משכחת להו החריפים יותר מהאחרים שבהם. ואולי דדעת רש"י למנקט מלתא דפסיקא ומביא סלעים וכו'. משום דהא אפשר דכל המעות שוים הם. ובמס' ביצה פ"ק דף י מחולפת השיטה אהא דתניא הניח מנה וכו'. דרש"י פי' נוטל היפה וכו'. והתוס' תמהו דהא אין מחללין כסף על כסף וכו'. ופירשו דתחלה מחלל על פרוטות וחוזר וכו':

אם בלל וחפן וכו'. פי' הר"ב שהיו בלולין ומעורבין ולקח אותם וכו'. וכך פי' הרמב"ם בחבורו ריש פ"ו. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים א"א לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר דדוקא כשלוקט אחד אחד י"ל שכל אחד שלוקח הוא של מעשר [*ומ"מ איכא בין פירוש הר"ב לפירוש הרמב"ם שהרמב"ם כתב ובללן וחפן ול' המשנה כותיה דייקא. מה שאין כן לפירוש הר"ב שפירש שהיו בלולין וכו'] ודע גם בהך סיפא צריך להתנות כמו ברישא. וכן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו:

זה הכלל וכו'. בפ"ז דתרומות איתא נמי כללא כהאי גוונא. ועיין מה שכתבתי שם: