מסכת מעשר שני - פרק ב - משנה י

מִי שֶׁהָיוּ מִקְצָת בָּנָיו טְמֵאִין וּמִקְצָתָן טְהוֹרִים, מַנִּיחַ אֶת הַסֶּלַע וְאוֹמֵר, מַה שֶּׁהַטְּהוֹרִים שׁוֹתִים, סֶלַע זוֹ מְחֻלֶּלֶת עָלָיו. נִמְצְאוּ טְהוֹרִים וּטְמֵאִים שׁוֹתִין מִכַּד אֶחָד:

מקצת בניו טמאין ומקצתן טהורים. ורוצה שישתו יחד מכד אחד, והטמאים אסורים ביין הקנוי בדמי מעשר:

מניח את הסלע ואומר. מה שישתו הטהורים מן היין, לכשישתו תהא סלע זו מחוללת עליו מעכשיו. נמצא מה ששתו טהורים היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין. ואינו חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה, שאין היין קדוש בקדושת מעשר, אלא לכשישתו חוזר היין ששתו בלבד להיות מעשר למפרע:

מה שהטהורים שותים וכו'. פי' הר"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ"ש הראב"ד דמתני' כר"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ"ש הר"ב במ"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ"ב:

נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'. וכתב הרמב"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע"פ אלו התנאים: