מסכת מעשר שני - פרק א - משנה ד

הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, לֹא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת, לֹא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי, לֹא יָצְאוּ דְמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין:

הלוקח חיה לזבחי שלמים. ואין קרבן בא מן החיה, דכתיב (ויקרא א׳:ב׳) מן הבקר ומן הצאן:

ובהמה לבשר תאוה. חכמים גזרו שלא יקנו בהמה ממעות מעשר שני אלא שלמים, לפי שבראשונה היה מותר, ליקח בהמה לבשר תאוה, כיון שראו שהיו הכל לוקחים בהמה לבשר תאוה ומבריחים אותה מעל גבי המזבח חזרו ואמרו לא יקחו:

אין העור יוצא לחולין. כלומר אינו בתורת זו שיצא העור לחולין, אלא לא קנה מעשר לא החיה ולא הבהמה, דנעשה כקונה שור לחרישה בדמי מעשר, דלא קנה מעשר:

לא יצא הקנקן לחולין. כיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן:

לא יצאו דמי הכלי לחולין. לפי שדרך למכרן בלא הכלי:

אין העור יוצא לחולין. פי' הר"ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן:

לא יצא קנקן לחולין. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר"ש. ועיין מ"ש בריש פ"ג: