מסכת מעשר שני - פרק א - משנה ה

הלוקח מים ומלח וכו׳ מים ומלח אין נקנים בכסף מעשר שני, דכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר, פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא אוכל וגדולי קרקע, דבקר וצאן גדלים מן הצמחים שהם גדולי קרקע, ותלוש, ודבר המתקיים עד שמוליכן לירושלים, אף כל דבר שהוא אוכל וגדולי קרקע ותלוש, ודבר המתקיים, יצאו מים ומלח שאע״פ שהן אוכל אינן גדולי קרקע, יצאו פירות המחוברים לקרקע, שאינן תלושים, יצאו פירות הנרקבים קודם שיגיעו לירושלים שאינן דבר המתקיים, שכל אלו אין נקחים בכסף מעשר:

לא קנה מעשר. ולא חלה קדושת מעשר על הדבר הקנוי ולא יצאו המעות לחולין:

הלוקח פירות שוגג. שלא היה יודע שמכסף מעשר הוא קונה:

יחזרו דמים למקומן. המוכר לוקח פירותיו ומחזיר הדמים, משום דהוי כמקח טעות, שאם היה יודע הלוקח שהם דמי מעשר לא היה לוקח בהם פירות הללו, משום טורח הדרך, וכיון דשוגג הוא בטל מקח:

מזיד. שידע שכסף מעשר הוא:

יעלו ויאכלו במקום. אשר יבחר ה׳, כלומר בירושלים:

ואם אין מקדש ירקבו. שהדבר הקנוי בכסף מעשר אינו נפדה טהור בריחוק מקום, כדתנן לקמן בפרק ג׳:

הלוקח מים ומלח. פירש הר"ב שאינן גדולי קרקע. עיין מ"ש במ"ג:

[*יחזרו דמים למקומן. פי' הר"ב משום דהוי כמקח טעות שאם היה יודע וכו' כלומר אנן סהדי וכו' ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו. דא"כ במתני' דלקמן דמוקי לה הר"ב בברח או במזיד לוקמיה באינו מאמינו. כך נראה לי]:

[*ואם אין מקדש ירקבו. עיין בפירוש הר"ב במ"ז פ"ח דעדיות. ומ"ש שם בס"ד]: