מסכת מעשר שני - פרק ב - משנה ג

תאכל צמחונים. כשהן ירקות לחין, ולא יניחם עד שיגדלו ולא יהיו ראויות לאכילה. אבל בתרומה תאכל בין צמחונין בין יבישים:

בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה. אע״ג דתלתן לאו אוכל גמור הוא, ואין תרומה נוהגת בו אלא לפי שנאכל לקצת בני אדם, הילכך נאכל בטומאה, מכל מקום לבית שמאי צריך שיהיו כל מעשיה בטהרה ובנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה שהנוגע בהם צריך נטילת ידים תחלה, וטעמא כדי שידעו שהם תרומה ולא יאכלו לזרים:

חוץ מחפיפתה. שבלא נטילת ידים יכולים לחוף בהן ראשן. וכך היה דרכן לחוף ראשן בתלתן:

כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. במים, שצריך לשרותן בטהרה. שאם שורה אותן בלא נטילת ידים שרייתן מכשירתן לקבל טומאה, והוא מטמאן מיד בידיו. ואסרו זה בלבד משום היכר כדי שידעו שהיא תרומה:

[*תאכל צמחונים. כתב הר"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ"כ בהשגת הראב"ד פ"ב מהלכות מעשר שני. אע"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע"י תבשיל או ע"י עיסה. ופי' הר"ב הוא פי' הרמב"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]: