מסכת שבועות - פרק ד - משנה יא

והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו׳ פטורים. שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום:

שבועה שאין אנו יודעים לך עדות. עמ"ש במשנה ה':

והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים. כתב הר"ב שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום. וכ"כ הרמב"ם. וז"ל הר"ן הקשה הרמב"ן ז"ל למה לי למתני הכי פשיטא. דאי משום קרובים או פסולים. הא תנן ברישא דמתני' [כלומר בריש פרקין] דאינה נוהגת בהן. ואי משום עד מפי עד דקמ"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין בהדיא [בפרק ג' משנה ו'] ותירץ דאתא לאשמועינן אם האמינן הנתבע על עצמו שאם [ידעו] יבאו ויעידו. אפ"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים. וכענין שאמר בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמר ליה הרי את מקובל עלי כשנים. יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון. יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון. עכ"ל. ובהכי ניחא לי דבגמ' מייתי ברייתא אמתני' דיליף ליה מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו. בראויין להגדה הכתוב מדבר. והרי להר"ב והרמב"ם סברא הוא. קרא למה לי. אלא ודאי דהא קמ"ל כדאמר בירושלמי ונמצאת למד שזה שנסתייע הרמב"ן מהירושלמי היה יכול להסתייע מגמ' דידן אלא דבירושלמי מפורש טפי. והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורים אע"ג דכבר שמענו דאין נוהגים אלא בראויין להעיד איצטריך למתני' הכא דאפי' אם יש ג' עדים והשנים כשרים פטורין. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ע"כ. וצריך לומר שסברתם דמה ששמענו במסכתא אחריתי לא קשיא. ומש"ה אע"ג דהא דעדות שבטלה מקצתה וכו' כבר שמענוה במשנה ח' פרק קמא דמכות. אפ"ה אשמועינן הכא דאין שבועה חלה עליהם. ותדע שכן היא סברתם. דהא על עד מפי עד לא קשיא להם ולא מידי אע"ג דכבר שמענוה בפרק ג' דסנהדרין משנה ו' אלא דסבירא להו דממסכתא אחריתא לא קשיא. וכמ"ש כבר בשמם בריש ברכות ומקומות אחרים: