מסכת שבועות - פרק ב - משנה ג

נִטְמָא בָעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, בָּא לוֹ בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. בַּקְּצָרָה, פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

נטמא בעזרה. וידע שנטמא והשתחוה בהעלם זה כלפי פנים, אע״פ שלא שהה. או השתחוה כלפי חוץ, והוא דשהה כדי השתחואה. ושיעור השתחויה היא כדי שיקרא אדם פסוק זה בישוב, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו להודות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. והוא פסוק בדברי הימים (ב׳ ז׳):

או שבא לו בארוכה. שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנו לצאת, ואפילו לא שהה תחלה, חייב:

ובקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה, ויצא לו דרך קצרה, פטור:

זו היא מצות עשה שבמקדש. דיש כאן וישלחו מן המחנה כל טמא:

שאין חייבין עליה בית דין, פר העלם דבר. שאם שגגו וטעו בהוראה זו, והורו לו שיצא בארוכה, אין מביאין על שגגת הוראה זו פר העלם דבר של צבור:

נטמא בעזרה. פירשו התוס' [ד"ה תנהו] דאצטריך לאשמועינן דלא תימא דלא חייבתו התורה כרת אלא לנטמא בחוץ דקרא כל הנוגע וגו'. ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו' (במדבר י״ט:י״ג) משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן. ע"כ. ובגמ' יליף לה אף לנטמא בפנים. מדכתיב את משכן ה' טמא. וכתיב (שם) כי את מקדש ה' טמא. והרי משכן אקרי מקדש כדכתיב (שמות כ״ה:ח׳-ט׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב (שם) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש אקרי משכן דכתיב (ויקרא כ"ז) ונתתי משכני בתוככם [כל הניתן בתוככם קרוי משכן. רש"י] ולכתוב או אידי ואידי משכן. או אידי ואידי מקדש וידעינן דבין במשכן שנמשח בין במקדש שהוא בית עולמים. מחייבו הכתוב. אלא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. וכתבו התוס' תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש. כיון דמצריכין קראי לטומאה שבפנים. וי"ל דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. ע"כ:

נטמא בעזרה. כתב הר"ב וידע שנטמא. עמ"ש בריש פרקין בשם התוס' ובשם הרמב"ם:

והשתחוה או ששהה וכו' בא לו בארוכה וכו'. שעורין [הללו] הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש"י:

והשתחוה. פי' הר"ב כלפי פנים אע"פ שלא שהה וזו כריעה בעלמא. גמ'. [*ומ"ש הר"ב או השתחוה כלפי חוץ והוא דשהה וכו'. גמ'] ופירש"י מחייב משום שהייה. ע"כ. והדין עמו דהא או ששהה תנן דמשמע דעיקר חיובא משום שהייה היא. והא קמ"ל הגמ' דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא לא. אבל לא דלא נחייב אלא בשהייה שיש עמה השתחויה. ולפי זה ליכא בינייהו דתרי לישני דבגמ' אלא בלישנא דמיתניין מר מתני ארישא. ומר אסיפא ואין להאריך בזה. ומ"ש [הר"ב] ושעור השתחויה ר"ל דשהייה. ומ"ש כדי שיקרא פסוק זה בישוב. לא במהירות ולא באריכות. הרמב"ם. שאין חייבין עליה. לשון הר"ב ב"ד פר העלם וכו' כדתנן במ"ד פ"ב דהוריות ושם מפורש: