מסכת שבועות - פרק ד - משנה ד

כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. בָּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן:

כפרו שניהם כאחד. בתוך כדי דיבור:

בזה אחר זה. שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור:

הראשון חייב. אבל השני פטור, שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד, שהוא יחידי:

שתיהן חייבות. בגמרא פריך, ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה, ומה הפסידוהו הראשונים בכפירתם. ומשני, דמתניתין איירי כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן, שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת ראשונה, ונשותיהן גוססות. מהו דתימא כיון דקיי״ל רוב גוססים למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שניה, קמ״ל השתא מיהא לא שכוב ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד, ולפיכך חייבין:

כפרו שניהם כאחד. פי' הר"ב תוך כדי דבור. גמ'. דאי אפשר לצמצם. ופי' תוך כדי דבור כתב הר"ב בריש פ"ד דנזיר שהוא בכדי שיאמר שלום עליך רבי ומש"ה מסקינן בגמ' דהא דכפר השני בתוך כדי דבור. היינו שהתחיל תוך כדי דבור אע"פ שלא היתה כל הכפירה תוך כדי דבור. שזה אי אפשר דהא דאמר שבועה שאין אני יודע לך עדות הוי טובא יותר משלום עליך רבי. וכתבו התוס' וא"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דבור של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון. אלא לשניהם שוים. ולכך אין שני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון.

והשני פטור. פי' הר"ב שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעידו דאע"ג דקם לשבועה. [ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם]. דבר גורם לממון לאו כממון דמי. גמ':

כפר אחד והודה אחד. הכופר חייב. גמ' השתא בזה אחר זה דתרווייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור כפר א' והודה א' מבעיא לא צריכי כגון שכפרו שניהם. וחזר א' מהן והודה בתוך כדי דבור. והא קמ"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דבור מהני. הני מילי כפירה וכפירה. אבל כפירה והודאה אימא לא. קמ"ל. ומאי דתמהו התוס' על זה והניחו בתימה. דהא מרישא נמי שמעינן דהודאה דתוך כדי דבור מהני דאי לא תימא הכי שני אמאי חייב וכדפרישית לעיל בשמם מפשיט פשיט לה הר"ן. דמתני' הכי מפרשה הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב. אבל האחד שחזר והודה פטור. וטובא קמ"ל. דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי. בכפירה וכפירה דתרי גברי. ובכפירה והודאה דחד גברא. והכא קמ"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה. וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני. וקמ"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא. ולזה נתכוין הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו. עכ"ד:

שתיהם חייבות. כתב הר"ב בגמ' פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה ומה הפסידוה הראשונה בכפירתה. מסיים הרמב"ם בפירושו שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעותן. עוד כתב לפי שהיא אומרת ידענו שזולתינו יעידו וכו' הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו ע"כ. ומ"ש הר"ב ומשני כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם. פירש"י נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרווייהו גוססות למאי דכיון שהאחת מתה לה הרי נתרחקו. והרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות כתב קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן. ולדידיה קשיא טפי דבחד שהוא קרוב באשתו סגי. דהשתא אין הכת השניה יכולה לחייבו ממון. וכתבו התוס' דמיירי כגון בשעת ראיית העדים היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח). ע"כ. ומ"ש הר"ב קמ"ל דהשתא מיהא לא שכוב. ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואע"פ שרובן למיתה רש"י והר"ן:

מפני שהעדות יכולה לקיים בשתיהן. שאחר שמתו הנשים. אז כפרה כת השנייה העדות ג"כ. הרמב"ם: