מסכת שבועות - פרק ג - משנה ד

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם, וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:

ואכל נבילות חייב. דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו:

ר׳ שמעון פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהם. ופלוגתא דר׳ שמעון ותנא קמא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, כגון באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. ת״ק סבר מגו דחיילא שבועה אשחוטות חיילא נמי אטריפות. דאיסור חל על איסור באיסור כולל. ור׳ שמעון סבר אין איסור חל על איסור באיסור כולל. ואין הלכה כר׳ שמעון:

אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלים. ואפילו לר׳ שמעון. דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו, אלא שאין שבועה חלה על דבר איסור:

ואכל נבלות וכו'. כתב הר"ב דראויין לאכילה הן. אי לאו דרחמנא אסרינהו. וכ"כ רש"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו הוו ראויין לאכילה הלכך יש כאן מקום חיוב וכדמסיק לקמן. דהיינו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים. כך נראה לי לפרש כדי דלא תקשה לן דר"ב אדר"ב דלכאורה דבריו הראשונים הם אליבא דמסקנא כפירש"י וגירסתו דמסקינן בגמ' [דף כ"ד] אלא כדרבא וכו' וחייב אפי' בלא כולל בהדיא כיון דנשבע סתם שלא יאכל הרי כולל דברים המותרים ואסורים וכו'. ומאי דכתב הר"ב הכא דבכולל בהדיא הוא כגירס' הרי"ף והרמב"ם פ"ה מה"ש דגרס משכחת לה וכו' ואין להאריך:

רבי שמעון פוטר. כתב הר"ב דלית ליה אסור כולל. ועמ"ש בספ"ה דכריתות [ד"ה רש"א]:

קונם אשתי נהנית לי. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה. כמ"ש כיוצא בזה בשם התוס' במשנה ב' פ"ג דנדרים וע"ש בפי' הר"ב דרפ"ב:

והוא אכל. וצריך שידע כן בשעת השבועה דאל"כ הוי נדר שגגה. ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ"ג דנדרים במשנה ב':