מסכת שבועות - פרק ג - משנה ח

אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. אָמַר לְעֵדִים בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטֹּל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

אם לא ראיתי גמל פורח באויר. כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו׳:

נחש כקורת בית הבד. כתבנית קורת בית הבד וצורתה. דאילו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא, דאיכא טובא:

שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה היא, דהא חייב להעיד שנאמר (ויקרא ה׳:א׳) אם לא יגיד ונשא עונו:

איזו היא שבועת שוא. עיין במשנה ז' פ"ד דאבות:

על העמוד של אבן וכו'. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וכו'. אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ל' הר"ב כלומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו'. בגמ' מוקמינן לה באומר יאסרו כל פירות וכו' וכתבו התוס' פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ד) גרסי' ליה בהדיא. ע"כ. דה"ג התם יאסרו וכו' בשבועה אם לא וכו' וכתב הר"ן דטעמא דאינו שבועת בטוי ואין הפירות נאסרין עליו. ואפ"ה לקי משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות. שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורים עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו. אלא ודאי לאו לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר. ומש"ה לוקה משום שבועת שוא. ע"כ. וכיוצא בזה דברי הראב"ד בהשגות פ"ג מהלכות שבועות ולדבריו יאסרו כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא ה"ה חד פירא וכן במשנה ב' פ"ג דנדרים. קונם אם לא ראיתי וכו' פי' הר"ב קונם עלי ככר זה וכו' אבל התוס' דהכא וכן הרא"ש הכא. ובנדרים. מפרשים דהכא דוקא באומר כל פירות וכו' והוי שבועת בטוי אלא דהיינו טעמא דאין פירות נאסרים משום דאי אפשר לו לחיות בלא כל פירות וכו'. ומש"ה לקי מטעם שבועת שוא. שנשבע על דבר שא"א. שהרי אי אפשר לו לחיות בלא אכילת כל פירות. ואע"ג דלא אמר לעולם מסתמא לעולם נאסרו עליו. דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יהא אסור אלא רגע אחד והא דאמר יאסרו וכו' אם לא ראיתי. הוה מצי למימר שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמועינן דאע"ג שלא אסרם עליו אם ראה וכו' וסד"א דצפורא רבא חזא ואסיק שמא גמלא. קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם. עכ"ד. והתם בנדרים דליכא למלקי משום נדר שוא. דלא אשכחן נדר שוא. הלכך אסברה לה הר"ב בככר ולא בכל הפירות. דאי בכל הפירות אפי' כי לא תלי בגוזמא לא היו נאסרים עליו. שא"א לו לחיות וכו'. וגם מלקות ליתא בנדר שוא. ולא הוה אשמועינן מידי דתלי בגוזמא. אלא הוה ליה למתני קונם כל פירות שבעולם עלי מותר. ומדתלי בגוזמא ש"מ דבאומר קונם ככר זה אם לא ראיתי וכו' היא מתני' ולא באומר כל פירות כי הכא:

גמל הפורח באויר. כתבו התוס' תימה דהכא קתני גמל פורח.   ולא קתני כעולי מצרים. ובפרק ארבעה נדרים גבי נדרי הבאי. תנא עולי מצרים. ולא קתני גמל פורח. ע"כ. והר"ן לפי דרכו שכתבתי דטעמא דמותר בפירות משום דאמדינן דעתיה דלא נתכוין וכו' מיישב שפיר תמיהה זו והעתקתי לשונו שם פ"ג דנדרים משנה ב':

נחש כקורת בית הבד. פי' הר"ב כתבנית קורת בית הבד וצורתה. בגמ' בטרוף. ופירש"י שיש בו חריצים כקורת בית הבד כך ראיתי נחש מנומר. ופרכינן כולהו נמי מיטרף טריפין. ומשני כשגבו טרוף פירש"י נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו. ע"כ. והתוס' בנדרים פ"ג [דף כ"ה] הקשו מה ענין מנומר לקורת בית הבד. ופירשו פלט"א בלע"ז. וז"ל הרא"ש בטרוף. רחב ואינו עגול. ע"כ. וכולהו טריפין היינו בבטנם. והר"ן כתב דבירושלמי קאמר *) במרובע ושמואל הוא מרא דמימרא דהכא ודירושלמי. ותו בגמ' דנדרים וליתני טרוף. ומשני מלתא אגב אורחיה קמ"ל. דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מיניה למקח ולממכר. לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו. אי גבו טרוף אין. אי לא לא:

שבועה שלא נעידך. פירש הר"ב בטול מצוה היא. וכן לשון רש"י. ומסיים היינו דבר שאי אפשר. ע"כ. ולדבריהם הא דתנן בתר הכי נשבע לבטל את המצוה נראה בעיני דה"ק שבועה שלא נעידך והיינו נשבע לבטל וכו'. וכן שלא לעשות סוכה. וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"ה מה' שבועות הנשבע לבטל המצוה וכו' שלא יעשה סוכה וכו' וכן הנשבע שלא אעיד וכו'. הרי זה לוקה משום שבועת שוא. מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא. שאין בידו שלא ידע לו עדות. ולדבריו נ"ל שאפשר לפרש דשלא נעידך תרתי משמע. שלא נדע לך וזה א"א. וכן משמע שלא נעיד מה שיודעים. והיינו לבטל המצוה. לפי שיש בה ג"כ משמעות שלא נדע וכו' כדאמרן. הלכך תני ליה קודם נשבע לבטל וכו':

[*זו היא שבועת שוא וכו'. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן ור"ע היא דריש פרקין בסוגיא דלעיל דף כ"א [ע"ב]: