מסכת שבועות - פרק ד - משנה ב

וחייבין. קרבן עולה ויורד על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות. שיודעים ששבועה זו אסורה אבל אין יודעים שחייבים עליה קרבן:

ואין חייבים על שגגתה. אם שוגגים הם לגמרי, כסבורים שאין יודעין לו עדות ואח״כ נזכרו. שהרי הן אנוסים ולא קרינן בהו ונשבע על שקר:

וחייבים על זדון השבועה. פירש הר"ב דלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש"י ובמשנה ב' פ"ב דכריתות לא פירש הר"ב כך. ושם אפרש בס"ד:

ועל שגגתה עם זדון העדות. לשון הר"ב שיודעים ששבועה זו אסורה וכו' כ"ה בגמרא. וממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות וכן פירש הר"ב ריש פרק דלקמן לענין פקדון. ולשון רש"י בפירוש המשנה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות. אבל שוגגים הם על הקרבן וכו' שיודעים ששבועה זו וכו':

ואינן חייבין על שגגתה. לשון הר"ב אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות. ואח"כ נזכרו וכו' כל זה לשון רש"י. ותמהו התוס' דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר"ן דרש"י כך הוא אומר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו. אלא שלא היו מתכונים לשום לב. אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת. ונמצא [מה שנשבעו] אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת. שאילו היו שמים על לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה. ואפ"ה כיון שהיו סבורין לישבע על האמת. פטורים. משום דאנוסים היו. ע"כ. והשתא אתי שפיר שפירשו רש"י והר"ב ששגגו בידיעת עדות. ולא פירשו ששגגו בשבועה שסבורים שמותרים לגמרי. וכמ"ש התוס'. וכ"פ הרמב"ם. וליכא למימר דלא סברי להו דבהכי פטור. דהא שמעינן נמי מרישא דאינן חייבין אלא כשיודעים ששבועה זו אסורה הא לאו הכי פטורים. אלא דרש"י והר"ב באו להשמיענו חדוש זה דאע"פ דיודעים היו. כדכתב הר"ן. אבל ודאי דה"ה בשגגו בשבועה דפטורים. והרמב"ם בחבורו סוף פ"א מהלכות שבועות כתב לתרווייהו. שז"ל אבל אם לא ידעו שהיא אסורה. או ששכחו העדים ונשבעו וכו' הרי אלו אנוסים ופטורים: