מסכת שבועות - פרק ו - משנה ד
מסכת שבועות - פרק ו - משנה ד
אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ:
פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת שבועות - פרק ו - משנה ד
אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטוענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום, אינו שומע ואינו מדבר:
וטענת קטן. כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו, ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא הוא שאין נשבעין על טענת קטן, אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו:
אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי קטן, לא יפרע אלא בשבועה. וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב ובא בעל חוב ליפרע מן הנכסים של הקדש, צריך שבועה:
פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת שבועות - פרק ו - משנה ד
אין נשבעין על טענת חרש. כתב הר"ב וחרש שאמרו חכמים בכ"מ וכו'. מתני' היא בריש מסכת תרומות ועיין בפירוש הר"ב שם. גם בתוספתי:
וקטן. כתב הר"ב דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ואין בנתינת קטן כלום. גמ'. ופירש"י וכי יתן איש ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בב"ק [דף ס"ג]. אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב. והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל שבועת היסת חייבים על טענתו. שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. כך הורו רבותי. ולזה דעתי נוטה. ותקון עולם הוא וכו' [*החרש והשוטה אין נזקקין להן וכו' לא לשבועה קלה וכו' ]. הרמב"ם [סוף] פרק ה' מהל' טוען:
אבל נשבעין לקטן. פירש הר"ב הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה. גמ' ופריך תנינא [משנה ז' פ"ט דכתובות] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תרתי למה לי ומשני חדא לקטנים וחדא לגדולים:
ולהקדש. פי' הר"ב המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב וכו' גמ' ופריך תנינא [שם] מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים דהדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט. אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על הקדש. קמ"ל. ובריש פ"ו דערכין הארכתי בזה בס"ד. ושם מפורש ג"כ דבהקדש דמים איירינן עיין שם: