מסכת שבועות - פרק ד - משנה יב

שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ:

עד שישמעו מפי התובע. דכתיב (שם) אם לוא יגיד, מלא בוי״ו ואל״ף. למדרש הכי, אם לו לא יגיד, כלומר לתובע, ונשא עונו, הא אם לאחר לא יגיד פטור:

שילח ביד עבדו כו' פטורים. כשלא בא בהרשאה דהא במשנה ז' דייקינן בגמרא דבא בהרשאה יכול להשביעם ומתחייבים בהשבעתו. ועוד קרוב אלי לדקדק דתנן עבדו ולא תנן [שילח] ביד אחר. דהיינו טעמא דעבדו היינו עבד כנעני. ואין קנין לעבד בלא רבו נמצא שלא יוכל להרשהו. וזו סיוע גדולה היא אלי לדעת הטור בסי' קכ"ג שכתב דאין יכול להרשות לעבדו הכנעני דהא תנן עבדו לפי שעבדו מלתא דפסיקא הוא דלעולם לא שאינו יכול לבא בהרשאה. ותיובתא להמרדכי שכתב שם בב"י דס"ל דאף לעבדו יכול להרשות: