מסכת חולין - פרק ח - משנה א

כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ, בַּשֻּׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו. אֲבָל בַּשֻּׁלְחָן שֶׁסּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, נוֹתֵן זֶה בְצַד זֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

כל הבשר אסור לבשל בחלב. יש מהן, מדברי תורה, כגון בשר בהמה. ויש מהן מדברי סופרים, כגון בשר עוף:

חוץ מבשר דגים וחגבים. שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן. ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מדברי סופרים אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח שהוא אסור מן התורה, דהיינו מבשל:

הנודר מן הבשר. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ולכל מין בשר אדם קורא בשר, חוץ מבשר דגים וחגבים:

וב״ה אומרים לא עולה ולא נאכל. ואין להקשות בית הלל היינו תנא קמא דאמר לעיל ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, דיש לומר דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואין זה סתם ואח״כ מחלוקת, דב״ש במקום ב״ה אינה משנה:

אמר ר׳ יוסי כו׳ הא קמשמע לן דתנא קמא רבי יוסי היא. ומפני ששכח ולא הזכיר שמו בתחלה, הזכיר שמו בסוף, והרי הוא כאילו אמר האי דהעוף עולה ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל, ר׳ יוסי אמרה, שר׳ יוסי אומר זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל:

בשולחן שאוכל עליו. דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה על גב זה:

כל הבשר אסור לבשל בחלב. והקשו בתוספות אמאי לא תנא נוהג בחולין ובמוקדשין כדתנן באידך פרקין. דהא בתוספתא תניא בהדיא בשר בחלב נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשין. ומשום מוקדשין דאיצטריך ליה תני לכולהו דקמ"ל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור מוקדשין. איכא למימר דהא תנא ליה דכיון דתנן כל הבשר תו לא איצטריך למיתני נוהג בחולין ובמוקדשין. דבכלל כל הבשר איתנהו נמי למוקדשין. וכי תימא אכתי אמאי לא נקט לישנא דאינך פירקא דלימא בשר בחלב נוהג וכו'. בחולין ובמוקדשין. כי היכי דקתני. גיד הנשה נוהג. כסוי הדם נוהג. אותו ואת בנו נוהג. איכא למימר דהנהו איסורייהו ידיע. ומש"ה תני במאי נהיגי אבל הכא לפרושי גופא דאיסורא איצטריך לומר שבישולו בלבד ואפילו לא אכלו. שלא תאמר בישול שאסר הכתוב. היינו דוקא כשאכלו. קמ"ל דאפילו לא אכלו מוזהר על בישולו. הר"ן:

כל הבשר אסור כו'. כתב הר"ב. יש מהן מד"ת כגון בשר בהמה. ויש מהן מד"ס כגון בשר עוף. אבל בשר חיה פלוגתא דתנאי במ"ד:

ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. כתב הר"ב ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מד"ס. דייק למנקט אכילה. ואע"ג דמתני' בישול שנאה. כשיטת הרמב"ם פ"ט מהמ"א. דלא אסרו חכמים אלא אכילה. אבל לא בישול והנייה. ופירש המגיד שלא יפו כחם מבשר בהמה טהורה עם חלב טמאה. שמותרין בבישול ובהנייה [כדלקמן משנה ד'] אלמא לא גזרו בישול והנאה אטו בישול והנאה. ואין הגזירה אלא על אכילה בלבד מפני אכילת בשר בהמה המצוי. ואעפ שיש לדחות דשאני התם שיש אחד מהן כבר אסור באכילה. ואין לחוש שמא יאכלום. ע"כ. ואע"ג דאסור לבשל תנן וכליל בהו בשר עוף כמ"ש הר"ב. לא קשיא. דבלשון תורה נמי אפקיה אכילה בלשון בישול. וכמ"ש לקמן בשם הר"ן. ומ"ש הר"ב גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח. גמ'. דאי משום אכילה ליכא למימר דאכילת עוף גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלא גזירה כו' באלפס רותח. ומיהו אהא נמי פרכינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל. אלא גזירה שמא יעלה באלפס ראשון. [*ותמיהני דבפ"ג דשבת משנה ה' תנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לענין כלי ראשון והכא קרי לה כלי שני. וכ"ת דרותח והעבירן מרותחין. לאו חדא מלתא הוא. א"כ ה"ל לשנויי. אלא גזירה שמא יעלה באלפס שהעבירו מרותח דהא השתא איכא למטעי ולומר שאין שום אלפס רותח כלי ראשון. ולפיכך הקרוב אלי שבגירסת הר"ב ל"ג להך קושיא דסוף סוף כו'. והוא הנכון בעיני]:

חוץ מבשר דגים וחגבים. ואה"נ דבשר דגים אפילו לאכלו בחלב שרי אלא *)נקט תנא [העלאה] לאשמועינן דשאר בשר אפילו בהעלאה נמי אסור. איצטריך למתני חוץ מבשר דגים [וחגבים] דאי לא תני הכי לא הוה תני קושטא. דשריותא דאכילת בשר ודגים וחגבים בחלב מרישא שמעינן לה. דכיון דלבשלן בחלב שרי ממילא משמע דלאכלן בחלב נמי שרי. דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא. זה נ"ל. הר"ן:

ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמילתייהו דב"ש מהדרי דקאמרי עולה ואינו נאכל:

ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. כתב הר"ב. ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת. דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. כ"כ התוספות. וז"ל הר"ב ברפ"ג דיבמות. אינה משנה כלומר כל היכא דאשכחן במשנה ב"ש מקילין. וב"ה הוא שדרכן להקל. ונמצאו עתה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה. אא"כ היא מהמשניות הידועות שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ע"כ. כלומר הידועות במסכת עדיות ושנשנו שם בסתמא לא בשם רבי פלוני אומר זו מקולי וכו'. דהא הך דהכא נמי נשנית בעדיות פ"ה [משנה ב'] אבל נשנה משמא דר"י. וכן פירש"י הכא בפרקין דמייתי לה למתני' דעדיות ר' יוסי אומר ו' דברים מקולי ב"ש כו' פירש"י ואין חכמים מודים לו. ע"כ. ולפי הדברים הללו ב"ה סברי העוף עולה עם הגבינה כו'. ויש לתמוה שהפוסקים פסקו שאסור להעלות. הלכך נראה לי דהא דפירש הר"ב אינה משנה מפכינן לה. לאו דוקא. אלא הה"נ דאיכא לפרושי אינה משנה שלא נשנית כלל. כלומר דלא אפליגו בה כלל. אלא דהתם ביבמות דאשכחן בברייתא [דף כ"ח] דאבא שאול אמר הכי דקל הוא לבה. ניחא לן למימר דמפכינן להו. ולא מעקרינן למשנה לגמרי לומר שלא נחלקו בה מעולם. ואע"ג דאשכחן נמי התם דר"ש אומר שלא נחלקו. אלא כ"ע סברי יקיימו. מ"מ אנן ניחא לן טפי לומר כאבא שאול. דלא עקר המשנה שנשנה במחלוקת לגמרי. אבל הכא דלא אשכחן מאן דמפיך. ות"ק דמתני' אמר דאסור להעלות. כי אמר ר"י דבר זה מחלוקת כו' ואית לן למימר דאינה משנה. קא עקרינן לה לגמרי. ולא מפכינן כי היכי דקיימא מלתיה דת"ק. כיון דלא אשכחן מאן דמפיך. כך נראה לי. ומצאתי און לי במ"ד פרק בתרא דאהלות. אבל אכתי קשיא לי במ"ג פ"ד דנדה. ע"ש. [*ושוב ראיתי לרשב"א בתשובה סי' קי"ד. שמפרש בהא דסתם ואח"כ מחלוקת. שאין הלכה כסתם שלא אמרו הלכה כמחלוקת. אלא אזלינן באותו מחלוקת כמאן דמסתבר טעמיה. וא"כ קושית הר"ב והתוס' מעיקרא אינה קושיא ובספרי ספר לחם חמודות סעיף ב' דפרקין כתבתי יותר בזה בס"ד]:

נותן זה בצד זה ואינו חושש. ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. הר"ן: