מסכת חולין - פרק ח - משנה ג

טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה, אָסוּר. נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה, אָסוּר. הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה:

טיפת חלב שנפלה. בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב, ולא הגיס את הקדירה ולא כסה אותה, הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד:

אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כלומר אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטפה, מיד נאסרת החתיכה, ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה:

ניער את הקדירה. שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן:

אם יש בנותן טעם באותה קדירה. כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אא״כ יש בה טעם ליתן בכל הקדירה:

הכחל. דד הבהמה:

קורעו ומוציא את חלבו. קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדירה:

לא קרעו אינו עובר עליו. אם בשלו לבדו בקדירה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למיתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור:

הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות [דף כ״ב] מוקי לה בלב עוף, שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע:

אינו עובר בלא תעשה. אינו יכול לבא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:

טיפת חלב שנפלה על החתיכה. פי' הר"ב שכולה חוץ לרוטב. מסיים הטור סי' צ"ב. כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא כסה. בברייתא ופירש"י מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין:

אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כתב הר"ב כלומר אם אין באותה חתיכה כו'. ואוסרת חברותיה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא אברייתא אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וז"ל הרמב"ם פ"ט מהמ"א. בד"א בשלא נער הקדירה בתחלה כשנפל החלב. אלא לבסוף. ע"כ:

הכחל קורעו ומוציא את חלבו. פי' הר"ב קורעו שו"ע וטחו בכותל. ומותר אח"כ לבשלו עם בשר בקדירה דחלב שחוטה מדאורייתא שרי [כדאמרינן דף קי"ג בחלב אמו. ולא בחלב שחוטה. פירש"י. דאמו משמע הראויה להיות אם. ולא משנשחטה] אלא דרבנן גזרו דלמא אתי למיכל בשר בחלב וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא. תו ליכא למגזר. כ"כ הרא"ש:

לא קרעו אינו עובר עליו. פי' הר"ב אם בשלו לבדו בקדרה ומותר לעשות כן לכתחלה. כן נמצא בב"י להרשב"ם שתמה על ר"ת שהצריך קריעה במקצת. דליבעי קריעה מעליא. או לא ליבעי כלל. והרא"ש כתב טעם לדעת ר"ת. ואין לי להאריך בזה. ומ"ש הר"ב וכחל עצמו מן המנין ע' פרק דלעיל מ"ה. ומ"ש והכחל נשאר לעולם אסור. לשון הב"י וטעמא משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. והר"ן כתב כחל עצמו אסור. פירוש מפני מראית העין שאע"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל [וכו']. אתי למשרי חתיכת נבלה. ע"כ. [*ודברי הר"ן הם בס"פ גיד הנשה. ונ"ל דאינו ר"ל חתיכת נבלה ממש דההיא הויא חששא רחוקה. אלא ר"ל הנעשית נבלה ע"י בליעת חלב. או שאר איסור שלא היה בה ששים לבטל דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג"כ מחמת בליעה]: