מסכת חולין - פרק ג - משנה ג

וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף. נְקוּבַת הַוֶּשֶׁט, פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, הִכַּתָּהּ חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ, מְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַקֻּרְקְבָן, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, אִם יְרֻקִּים, פְּסוּלִין. אִם אֲדֻמִּים, כְּשֵׁרִים. דְּרָסָהּ, וּטְרָפָהּ בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְּצַתָּהּ בְּהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת, וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת וּשְׁחָטָהּ, כְּשֵׁרָה:

הכתה חולדה על ראשה. שנשכה בשיניה. דאילו ביד, יש דריסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מטרפא ביה:

מקום שעושה אותה טריפה. שיש לחוש שמא ניקב קרום של מוח. וכיצד הוא עושה, מכניס ידו לתוך פי העוף ודוחק אצבעו למעלה, אם המוח מבצבץ ויוצא בידוע שניקב הקרום וטריפה:

ניקב הקורקבן. והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו שהמאכל עובר בו, דהיינו שיהיו נקובים הכיס והבשר זה כנגד זה. אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים, או אפילו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה, כשרה:

ונחמרו בני מעיה. כווצו מחמת האור ונהפכו מראיתן. לשון מעי חמרמרו:

ירוקים פסולים. הכי קאמר, אברים שדרכן להיות אדומים, כגון הלב והכבד והקורקבן שדרכן להיות אדומים באווזין ותרנגולים ותורים ובני יונה וכיוצא בהן, אם נשתנו ונעשו ירוקים מחמת האור, פסולים, ואם נשארו אדומים כמו שהיו, כשרים. והוא הדין הדקים שדרכן להיות ירוקים. אם נשתנו מברייתן ונהפכו אדומים, פסולים. וכן עופות המים שהלב והכבד והקורקבן שלהם ירוקים, אם נפלו לאור והאדימו, פסולים. שכל שנשתנו מראיתן מחמת האור, פסולים. ושיעור שינוי המראה, במשהו כמו שהנקב במשהו:

דרסה. אדם ברגליו:

או שטרפה בכותל. שהכה בה בכותל:

או שרצצתה בהמה. דאיכא למיחש להני תלתא משום ריסוק איברים. ועדיין מפרכסת:

אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. ובעיא בדיקה כדכתבינן לעיל גבי בהמה. שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה, כנגדן בעוף. יתר עליהן העוף, אלו השנויין במשנה:

ואלו טרפות בעוף. אע"ג דכל טריפות דבהמות כנגדן בעוף. [כדפי' הר"ב בסוף מתני'] הני איצטריכו ליה למתני. נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת וההיא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש. דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו. והכתה חולדה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקיבת הקרום. דלא תימא תטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום. ונקבו הדקין. משום דקבעי ליה למתני סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא נקבו. ולא תימא עוף שחיותו מועט תטרף ביציאה לחודה. רש"י. [*והא דכתב בהכתה חולדה דלא תימא דנטרף כו' בלא נקיבת קרום. ה"מ למימר דהיא גופא קמ"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת בכך. דהא בבהמה פי' הר"ב בר"פ דבעליון לחודא כשרה. אלא דאיכא מ"ד דבבהמה מיטרפא בעליון לחוד. ואפשר נמי דרש"י כוותיה ס"ל. וכן יש מהפוסקים שפוסקים כך]:

הכתה חולדה. וכ"ש מי שהוא גדול ממנה. הרמב"ם:

ניקב הקורקבן. כתב הר"ב והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו וכו' אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים כו' כשרה ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי. דאי מחמת קוץ וכיוצא בו ודאי טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטרפה. דחיישינן שמא ניקבה א' מן האברים הפנימים שנקיבתו במשהו ואי דרך ושט אתא. על כרחין כיון דקרקבן מבחוץ אינקב. כיס שלו נמי שהוא פנימי אינקב אלא דלא מינכר. א"נ קרום עלה בו ואינו קרום שכל הנקובים קרום שעלה בהן מחמת מכה אינו קרום אלא ודאי ע"י חולי קאמר. הר"ן. ומ"ש הר"ב זה שלא כנגד זה. גמ' דף מ"ג ופי' רש"י כגון זה למעלה וזה למטה: