מסכת חולין - פרק ג - משנה ו

סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֱמָרוּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא. כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף, טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא:

הדורס. האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ויש שפירשו, שאינו ממתין לבעל חי עד שימות אלא אוכלו מחיים:

אצבע יתירה. זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות:

וקרקבנו נקלף. הכיס שבתוך הקורקבן נקלף מבשר הקורקבן. ולא שיהיה כל עוף טהור צריך לכל הסימנים הללו, אלא סימן אחד בלבד די, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. והגאונים כתבו שמסורת בידם שאין מכשירים עוף הבא בסימן אחד ואע״פ שידוע לנו בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אע״פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו:

החולק את רגליו. כשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתים מכאן:

טמא. בידוע שהוא דורס:

סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה כדכתיב זאת החיה וגו' והיינו מעלת גרה ומפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות. הר"ן. ואע"ג דחיה כתיב. בהמה בכלל חיה כדדרשינן בפרק דלקמן דף ע"א. אבל בסימנים שנבדלת בהם הבהמה מהחיה ולהכירה אם חלבה מותר וטעון כיסוי לא נתפרשו בתורה ולא בהם דברה המשנה. והם מפורשים בברייתא בגמ':

הדורס. כתב הר"ב יש שפירשו שאין ממתין לבעל חי עד שימות. ואף על פי שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים. אין זו קרויה דריסה. הר"ן:

אצבע יתירה. פי' הר"ב אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות וכפירש"י. ומסיים הר"ן. ואע"פ שברוב העופות היא קרי לה יתירה. לפי שאינה בסדר חברותיה:

וקרקבנו נקלף. לשון הר"ב הכיס שבתוך הקרקבן נקלף מבשר וכו' ור"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפה בהכי סגי אבל אי לא מקליף בידא אלא בסכינא. ספיקא הוי:

רבי אליעזר בר צדוק אומר כו'. ולא דחהו הר"ב מהלכה. והרמב"ם כתב שדבריו אמת. וכתב המגיד בפרק א' מהמ"א שהוא לפי שסובר דלא פליג ת"ק עליה. ע"כ. ועיין בפ"ג דבכורים כתבתי הרבה שנשנו בל' מחלוקת ואין חולק: