מסכת חולין - פרק ב - משנה ח

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה:

השוחט לשם הרים וכו׳ שחיטתו פסולה. ותקרובת עבודה זרה לא הויא ליאסר בהנאה, משום דכל הני אינן נעשים עבודה זרה, דכתיב (דברים י״ב:ב׳) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם. ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם ע״ז ומחלפא בה. ודוקא שאמר לשם הרים לשם גבעות, אבל אם אמר למלאך הממונה על ההרים ועל הגבעות, הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה:

לשם דבר כשר. שחיטה סתם:

השוחט לשם הרים כו' פסולה. כתב הר"ב ותקרובת ע"ז לא הוי וכו'. דכתיב אלהיהם על ההרים כו' וכן לשון רש"י. ודרשא פשוטה נקטי אע"ג דר"י הגלילי אמרה. ות"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פ"ג דע"ז:

שנים אוחזים בסכין כו' שחיטתו פסולה. והא דמסיק הר"ב במשנה ו' פ"ז דכלאים. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות. חדא דהכא ביש לו בה שותפות. וכ"פ הרמב"ם. וחדא בישראל מומר א"נ שהתרו בו וקבל התראה. וכ"פ הרא"ש. ועיין לקמן מ"י וכה"ג בעינן למימר נמי בהמנסך דמתני' ד' פ"ה דגטין: