מסכת חולין - פרק א - משנה א

מסכת חולין - פרק א - משנה א

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת חולין - פרק א - משנה א

הכל שוחטין. בגמרא פריך, הכל שוחטים לכתחלה, ושחיטתן כשירה דיעבד. דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטין לכתחלה, ובסיפא משמע דכי מרבינן מהכל, דיעבד מרבינן ליה אבל לכתחלה לא אתרבי. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני, דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה. ובמסקנא מפרשא מתניתין בגמרא הכי, הכל שוחטין, כל המומחים היודעים הלכות שחיטה שוחטין, ואע״פ שאין מוחזקין, שלא שחטו לפנינו שלשה פעמים לראות אם יש בהן כח שלא יתעלפו בשחיטה ויבואו לידי שהיה. במה דברים אמורים דחשיבי מומחים, בזמן שאלו המוסרים לו לשחוט יודעים ומכירים בו שיודע הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט, בודקין אותו, ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה:

חוץ מחרש שוטה וקטן. דאפילו דיעבד ויודעים הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן. דתמיד הן מוחזקין לקלקל, שאין בהן דעת:

וכולן ששחטו. מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי אלא אך אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי, דבודקין אותו. ואי ליתיה קמן דלבדקיה, ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה. ולית הלכתא כי האי מתניתין. אלא אף על גב דאין אחרים רואין אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחלה שוחטין אע״פ שאין אחרים רואין אותן:

שחיטת נכרי. אפילו כהלכתה וישראל עומד על גביו, נבלה. אבל אינה אסורה בהנאה, דדוקא שחיטת מין האדוק לעבודה זרה אסורה בהנאה, דסתם מחשבת מין לעבודה זרה, אבל נכרי האמור כאן הוא מאותן שמעשה אבותיהן בידיהן:

ומטמאה במשא. כדכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה וגו׳, ואעפ״י שלא נגע. ולא היה צריך למתני, דכיון דנבילה היא בידוע שנבילה מטמאה במשא, אלא לומר לך, זו מטמאה במשא בלבד, ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל, ואי זו, זו תקרובת עבודר זרה:

השוחט בלילה וכן הסומא. תנא שוחט בלילה דומיא דסומא, מה סומא באפילה אף השוחט בלילה באפילה, ובהאי הוא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא, אבל כשאבוקה כנגדו אפילו לכתחלה שוחטים בלילה:

השוחט בשבת. אע״פ שאם היה מזיד היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכיפורים, מה יום הכיפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט. מותר לבריא לאכול ממנו באותו שבת בשר חי, אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת חולין - פרק א - משנה א

הכל שוחטין. הא דלא קתני הכל שוחטים אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה. [רפ"ק]. התם איצטריך למתני כדפי' בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. וברפ"ג דזבחים [דף ל"א] גבי קדשים איצטריך למתני נשים. משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות. תוספות:

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כתב הר"ב בגמרא פריך כו' דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטים לכתחלה וכ"כ רש"י. דודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן דבמי דפשיטא לן ששוחט מאי אתא למימרא קרא כתיב וזבחת. והלכות שחיטה שכתב הר"ב. הנהו דכתב ברפ"ב דהלכתא גמירא להו. ומ"ש הר"ב שלא יתעלפו פירש"י לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו ותתעלפנה הבתולות (עמוס ח׳:י״ג) ע"כ:

חוץ מחש"ו. פי' הר"ב דאפילו דיעבד וכו' דתמיד הן מוחזקים לקלקל עיין במשנה ג' [פ"ו] ובגמרא [דף י"ב] דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה [*פירשו התוס' בשם ר"ת [בדף ב' ד"ה שמא יקלקלו] דאין מוסרין להן חולין לכתחילה] לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים דילמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להן. כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובאין אחרים רואין עסקינן ע"כ:

וכלן ששחטו. כתב הר"ב דלאו אחש"ו גרידא קאי. ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה אין מוסרים להם לשחוט אפילו באחרים עומדים על גבן. דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו. או שמא ידרסו מעט. ולאו אדעתייהו דהני אחרים. שרואין אותן. הר"ן:

שחיטת נכרי נבלה. כתב הר"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש"י. ומסיים הר"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע"כ. ובכ"מ ספ"ב מהלכות אבה"ט. כתב הא דר"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש. שנאמר (שמות ל״ד:ט״ו) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה ע"כ [ואעפ"י שהרא"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור] ומ"ש הר"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ"ג פ"ב דע"ז. ומ"ש הר"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע"ז. וזה לשון הרמב"ם לפי שעובדי ע"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה. נכרים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע"כ:

ומטמאה במשא. כתב הר"ב ולא היה צריך למתני כו'. אלא לומר לך וכו'. ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל ואיזו זו תקרובת ע"ז וכר' יהודה בן בתירא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל. שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל. ומשום דאשכחן תרי סתמי דסתמי כר"י בן בתירא בפ"ב דע"ז מ"ג ובפ"ג משנה ח' מש"ה פירשו הר"ב והרמב"ם כהאי לישנא. ולא כאיכא דאמרי בגמרא. ויש לך אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא. [ואינה מטמאה באהל] ואיזו זו תקרובת ע"ז. ודלא כר"י בן בתירא. ועיין מ"ש שם בפ"ג דע"ז:

השוחט בשבת וביוה"כ. אעפ"י שמתחייב בנפשו. פי' הר"ב. אע"פ שאם היה מזיד כו'. גמרא. דאילו במזיד לא יאכל עולמית כדאשכחן במבשל בשבת במזיד. כדתנן במשנה ג' פ"ב דתרומות. וע"ש. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכך פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות שבת והטור א"ח סימן שי"ח ולכאורה אף בשחיטה דינא הכי. ומ"מ מתני' לא מתוקמא במזיד דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ול"ש לאחרים כדאמרינן בגמרא דמש"ה לא מוקמינן. כר"י הסנדלר. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שבת. ופי' הר"ב במתני' דלקמן דשחיטתו פסולה. כבר כתבו התוס' בריש הסוגיא אדבעינן לאוקמא מתניתין אפילו במזיד. די"ל דלקמן בפרהסיא. והכא בצנעה. ועי"ל דמשום פעם אחד לא חשיב מומר. וכן משמע בפ"ב [דף ל"ט] וכו'. ע"כ. אלא דא"ה ה"ל להרמב"ם והטור לכתוב כך בחבוריהם דשחיטה בשבת במזיד שרי למוצאי שבת לאחרים. ומדלא כתבו כך משמע דפסולה לגמרי. וכך כתב בית יוסף טור י"ד סימן י"א דלהרמב"ם והטור משמע דפסולה. והיינו לגמרי. וז"ל הרמב"ם בפירושו. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה. הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה. אלא אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור שחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ע"כ. ומ"ש הר"ב והשוחט לחולה כו'. ואפילו חלה היום דאנן קי"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא דדחייה בידים. או מוקצה מחמת חסרון כיס. הרא"ש. ועיין מ"ש במ"ד פכ"ד דשבת. ומ"ש הר"ב מותר לבריא לאכול כו' גמרא מ"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קא שחיט פירש"י וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא. דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה. ע"כ:

מתחייב בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכפורים כרת. הר"ן: