מסכת חולין - פרק ז - משנה א

גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁים. וְנוֹהֵג בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה, בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּעוֹף, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כָף. וְנוֹהֵג בְּשָׁלִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹהֵג בְּשָׁלִיל. וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר. וְאֵין הַטַּבָּחִין נֶאֱמָנִין עַל גִּיד הַנָּשֶׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נֶאֱמָנִין עָלָיו וְעַל הַחֵלֶב:

גיד הנשה. ובמוקדשים. אפילו עולה שכולה כליל, מוציא את הגיד ומשליכו על האפר הצבור במזבח הקרוי תפוח, ואינו מקריבו עם הבשר:

שאין לו כף. אין לו כף ירך דומה לשל אדם שהוא עגול, אלא הבשר שעל הקולית של עוף ברוחב הוא. ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול, גיד הנשה שלו אסור:

ונוהג בשליל. בן תשעה חי הנמצא בבהמה:

רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ואין הלכה כרבי יהודה:

וחלבו. של שליל מותר. פירוש אחר וחלבו, של גיד. כלומר שומנו של גיד מותר לדברי הכל, אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור:

ואין הטבחים נאמנים. לומר נטלנוהו. מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ואין הלכה כרבי מאיר:

גיד הנשה. הוא הפנימי כו'. כמ"ש בשם רש"י במשנה ג':

נוהג בארץ וכו'. כולהו תננהו. משום דאיצטריך למיתני בחולין ובמוקדשים. הר"ן:

ובמוקדשין. כתב הר"ב אפילו עולה שכולה כליל מוציא את הגיד משום ממשקה ישראל. מקרא הוא בספר יחזקאל [מ"ה ט"ז] ולענין הקרבנות ונסכיהם כתיב ודרשינן מן המותר לישראל. גמ'. ומ"ש הר"ב ומשליכו על האפר כו' דמשום הקריבהו נא לפחתך א"א להעלות הירך כשהיא מפורעת. הלכך מעלהו כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח. גמ'. ועיין במ"ה פ"ט דזבחים:

[*ובירך של שמואל. עיין במשנה ג']:

מפני שאין לו כף. כתב הר"ב ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול ג"ה שלו אסור. דבעי רבי ירמיה אי בתר דידיה אזלינן אי בתר מיניה וקאי בתיקו. ומיבעי ליה נמי. בבהמה ולא עגיל. וקאי נמי בתיקו:

כף. פולפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול. רש"י:

ונוהג בשליל. פי' הר"ב בן ט' חי הנמצא בבהמה. ומסיים הר"ן ר"מ לטעמיה דס"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק בהמה המקשה [משנה ה'] הלכך חשיב בהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורים. ור"י לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו. הלכך קרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו. וקיימא לן כר' יהודה בשחיטה. דשליל אפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו [דהא בל' חכמים שנאו רבי] חלבו וגידו נמי שרי. ולא נתחוורו דברי הרמב"ם דפסק הכא דלא כר' יהודה. ע"כ. וגם אחרים השיבו על הרמב"ם בזה. אך הרשב"א הביאו ב"י סי' ס"ד פסק ג"כ בגידו דאסור משום דסתמא דמתני' מתניא הכי וע"ש:

וחלבו. פי' הר"ב של שליל. ור"י היא דלר"מ כי היכי דאוסר בגיד אוסר נמי בחלב. דבחדא שייטא שייטי. והיינו דבפי' אחר [שפי'] שומנו של גיד כתב הר"ב לדברי הכל. ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דלא ככ"ע. ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד"ה. ועוד דא"כ תקשה חלבו מאן דכר שמיה כדלקמן. וכמו שהוא בתוס' שם. גם הרמב"ם לא פירש אלא שומנו וכד"ה:

ועל החלב. חלב מאן דכר שמיה ה"ק [ר"מ] אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א כו'. גמ':

החלב. בסתם חלב איירי דבחלבו של גיד שרי ר"י לגמרי. ולא שייך למימר ביה נאמנות כו'. תוס':