מסכת מעילה - פרק ב - משנה ו

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. קָרְמוּ בַתַּנּוּר, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְלִשְׁחֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה:

שתי הלחם. שמביאין בעצרת:

קרמו פני הלחם בתנור. היינו תחילת תיקונן, וההיא קרימה בתנור חשיבא הכשר ליפסל בטבול יום ומחוסר כיפורים כשחיטה דקדשי קדשים. והכא לא גרסינן ובלינה, משום דשתי הלחם נאפות מערב יום טוב שאין אפייתן דוחה את היו״ט ונאכלות למחר ביום טוב. והוכשרו לשחוט עליהן את הזבח, דכיון דקרמו פניה קרויה לחם:

ואין בהן מעילה. שיש בהן שעת היתר לכהנים וכבר נעשית מצותן:

הוכשרו להפסל כו'. כתב הר"ב הכא ל"ג ובלינה משום דשתי הלחם נאפות מערב י"ט. וכ"כ רש"י. אבל התוס' כתבו דר"י אומר דשפיר גר' דמדקתני קרמו בתנור [הוכשרו ליפסל וכו'] אלמא דאית ליה דתנור מקדש. א"כ על כרחך לינה פסלה ונאפית בשבת. והא דתנן בפי"א דמנחות דנאפות מעי"ט. אית ליה דתנור אינו מקדש. וא"ת כיון דאית ליה למתני' תנור מקדש למה לי קרמו. כניסתו בתנור לקדשו. דהא כלי שרת מקדש. וי"ל דמשום טבול יום נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. והא דכלי שרת מקדש. היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו. והיינו כשנקרם ע"כ. ועיין מ"ש להרמב"ם בפרק י"א דמנחות משנה ב':

ולשחוט עליהן את הזבח וכו'. דשחיטת הכבשים מקדשתן ומפגלתן כדאיתא במשנה ב' פ"ב דמנחות:

ואין מועלין בהן. פירשו התוספות דכיון שאינן גוף הזבח ליכא לפרושי כמו באינך דאין מועלין בהן. הא איסורא איכא. וביוצא ואליבא דר"ע. וכן צ"ל בלחם הפנים: