מסכת מעילה - פרק ב - משנה ד

הָעוֹלָה, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִשְׁחֲטָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. נִזְרַק דָּמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרָהּ, אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדָּשֶׁן:

ואין מועלין בעורה. דלכהנים היא, כדכתיב (שם ז,) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה:

אבל מועלין בבשר. כל זמן שהוא נשרף על גבי המזבח. דכליל הוא:

עד שתצא לבית הדשן. שמרימים כל האפר מעל המזבח ומשליכים אותו לבית הדשן. ושוב אין בה מעילה, שכבר נעשית מצותה:

עד שיצא לבית הדשן. לשון הר"ב שמרימין כל האפר כו'. וכן לשון הרמב"ם ולעיל משנה ב' העתיק לשון רש"י שכתב עד שתנטל מאפרה כו'. ופלוגתא דרב ורבי יוחנן. דרב אמר מכיון שנתקיים מצות תרומת הדשן נעשית מצותו. ושוב אין מועלין באפר שע"ג התפוח שעומד להוצאת הדשן. ור"י אמר כיון דכתיב בהוצאת הדשן ולבש הכהן [בגדים אחרים וכן לשון רש"י] שהן בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי. ולפי שבמשנה דלעיל לא פירש הרמב"ם כלום וכאן לא פירש"י כלום. ראה להעתיק לשון רש"י כאשר מצאו לעיל. וכן בכאן העתיק ל' הרמב"ם שמצאו מפרש בכאן. ולא דייק שאין דברי שניהם עולים כאחד. עד שיצא. מוסב על הבשר. שהוא לשון זכר. והר"ב העתיק עד שתצא ומוסב על העולה שהיא ל' נקבה. כדכתיב (ויקרא א׳:ו׳) ונתח אותה לנתחיה.