מסכת מעילה - פרק ו - משנה א

הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד, כָּבֵד וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר, הַשָּׁלִיחַ מָעַל. אָמַר לוֹ, תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה, וְהוּא אָמַר טֹלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, וְהֵם נָטְלוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ, כֻּלָּן מָעֲלוּ. אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן אוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה וְהֵבִיא מִזֶּה, בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלֻסְקְמָא, אוֹ מִן גְּלֻסְקְמָא וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן, הַשָּׁלִיחַ מָעָל:

השליח. שנתן לו בעל הבית הקדש או מעות הקדש להוציאם בתורת חולין, ועשה השליח שליחותו:

בעל הבית מעל. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, חוץ ממעילה משום דכתיב בה (במדבר ה׳) ואשמה הנפש ההיא, מי ששגג תחילה דהיינו המשלח:

תן בשר לאורחים. מאותו בשר של הקדש:

ונתן להם כבד. של הקדש:

והוא אומר טלו שתים וכו׳ ובלבד שיאמר השליח טלו שתים מדעתי, אז בעל הבית מעל, דלא עקר השליח שליחותו אע״פ שהוסיף על דברי המשלח, הלכך המשלח מעל שהרי נעשית שליחותו, והשליח מעל על זאת שהוסיף מדעתו, והאורחים נמי חייבים על השלישית שנטלו מדעתם. אבל אם לא אמר השליח טלו שתים מדעתי, אלא טלו שתים בשליחות בעל הבית, המשלח מעל שהרי נעשה דברו, והשליח פטור מפני שהוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר את השליחות ומה שהוסיף לא הוסיף מדעתו:

גלוסקמא. בלשון יון קורין לתיבה גלוסקוס. וישם בארון, תרגום ירושלמי ושוון יתיה בגלוסקמא:

אע״פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה כו׳ מעל. לפי שעשה השליח מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים:

בעל הבית מעל. לשון הר"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ"ב דקדושין דף מ"ב. ומ"ש הר"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ"ש בספ"ג דב"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ"ב דקדושין. ומ"ש הר"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ"כ הרמב"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה"ב מעל. ע"כ.

אמר לו תן בשר כו' השליח מעל. אפילו לר"ע דרפ"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ"ש שם] דס"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא:

אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'. לשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ"ש לעיל פ"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע"כ. וקלסוהו. הראב"ד:

והם נטלו שלש שלש כולן מעלו. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי"א דכתובות [סוף] דף צ"ח:

כולן מעלו. ובמסכת תרומות פ"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה"ל מעביר. ע"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ"ה [משנה ו'] ובבכורות פ"ג [משנה ד'] ובתמיד פ"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי"ב משנה ד' לפי' מהר"ם ז"ל ובמסכת טהרות פ"ז משנה ז']:

אף ע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי כו'. כתב הר"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב"ם דקא משמע לן שזה ג"כ לענין מעילה: