מסכת מעילה - פרק ג - משנה ד

דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:

דשון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שלהם ושירי הפתילות של מנורה, היה מוציא ומניחן אצל המזבח החיצון, מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. ואחר שהוציא שם לא נהנין ולא מועלים, דבהני לא כתיב ושמו אצל המזבח כמו בדשון מזבח העולה:

המקדיש דשון בתחילה מועלים בו. הכי קאמר, המקדיש דמי דשון, בתחלה קודם שהוציאו לעזרה יש בו מעילה. כגון דאמר דמי דשון עלי ואח״כ הוציאו לחוץ ובא אחר ונהנה מן הדשון, אע״פ שכבר נעשית מצותו, אפ״ה מועלים בו, דכיון דנהנה ממנה וחסר מן הדשן, שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשנתערך זה, ונמצא זה מפסיד להקדש, משום הכי מועל בו לאלתר כשנהנה ממנו:

תורין. שהקדישן קודם זמנן, ובני יונה שעבר זמנן:

לא נהנין ולא מועלים. ולא דמו למחוסר זמן בבהמה שהוא קדוש קודם זמנו וקרב לאחר זמנו, דבהמה מגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון, אית בה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן, אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו, שהרי אין המום פוסל בעופות ולית בהו פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, הכי נמי אין בהן קדושת מחוסר זמן:

תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן. כיון דלקמן מחזו, אית בהו מעילה השתא. ואין הלכה כר׳ שמעון:

דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה"א יתירא. גמרא:

לא נהנין ולא מועלין. כתב הר"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ"ש שם:

המקדיש דישון בתחלה. פירש הר"ב ה"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע"כ. ודעת הרמב"ם נ"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ"ש הר"ב כשנתערך זה. נ"ל דלא דקשה ל"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]:

תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ"ה פ"ק דחולין:

לא נהנין כו'. כתב הר"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ"ש הר"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ו דתמורה]: