מסכת מעילה - פרק ד - משנה ו

מסכת מעילה - פרק ד - משנה ו

הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לִטַּמֵּא מוֹשָׁב:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת מעילה - פרק ד - משנה ו

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. שאם אכל חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה, מצטרפין ללקות את הארבעים. אי נמי, ערלה וכלאי הכרם מעורבים יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפים לאסור ביבש במאתים, ובלח בנותן טעם:

אינן מצטרפין. כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וטעם כלאי הכרם בפני עצמו הכל מותר. ואין הלכה כר׳ שמעון:

הבגד. שהוא מטמא שלשה על שלשה:

והשק. שהוא מטמא ארבעה על ארבעה:

והעור. חמשה על חמשה:

והמפץ. ששה על ששה. הבגד מצטרף לשק שקל הימנו, לטמא בארבעה על ארבעה. וכן כל אחד מצטרף לקל. וכולן מצטרפים זה עם זה לטמא כשיעור הטומאה הקלה, אבל לא הקל עם החמור:

מפני שהן ראוים לטמא מושב. כלומר אע״ג דאמרן לעיל דכל שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין, הכא מצטרפין אע״פ שאין שיעורן שוה, הואיל והן שוין לדבר זה שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב, הלכך מצטרפין לטומאת מושב:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת מעילה - פרק ד - משנה ו

הערלה וכלאי הכרם מצטרפים. פי' הר"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג"כ ברפ"ב דערלה ושם פירש הר"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס"ו] מייתי לה. ע"כ. ועיין במשנה י' פ"ב דערלה. ומ"ש הר"ב א"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני א"צ לצרף:

הבגד והשק כו'. עיין במשנה ג' פכ"ז דכלים:

רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב. כתב הר"ב. כלומר אע"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ"כ אינן מצטרפין. והרמב"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ"ז דכלים. ובגמרא פ"ק דסוכה דף י"ז [ע"ב] גרסי' בהדיא אמר ר"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ"ל ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב שם בכלים משנה ג' ד':