מסכת מעילה - פרק א - משנה ב

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בּוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, אֲבָל חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, לֹא כְשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ. וְאִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטֹר אֶת בְּשָׂרָהּ:

בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים. ואחר כך נכנס ואחר כך זרק את הדם:

ר׳ אליעזר אומר מועלים בו. אע״פ שזרק את הדם. דסבירא ליה לרבי אליעזר דזריקה לא מהני ליוצא לאפוקי מידי מעילה:

ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. הואיל ויצא. דזריקה כשרה קא קבעה לפגול, ולא פסולה:

רבי עקיבא. סבר אין מועלים בו. דקסבר דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה:

אבל חייבין כו׳ אבל, לשון ברם, כמו באמת. וכי אמר רבי עקיבא דזריקה מהני ליוצא, כגון שיצא מקצת הבשר ולא כולו, דמגו דמהניא לההוא מקצת שבפנים, מהניא נמי לההוא מקצת שיצא חוץ. והלכה כר׳ עקיבא:

אמר ר׳ עקיבא והרי המפריש חטאתו ואבדה. השתא מייתי ראיה למאי דקאמר דזריקה מועלת ליוצא:

והרי שתיהן עומדות. שחוטות ונתקבל דמן בשתי כוסות וזרק דמה של אחת מהן:

לא כשם שדמה. של אותה: פוטר את בשרה, מן המעילה: כך הוא פוטר את בשר חברתה שלא נזרק דמה, מן המעילה, הואיל והיה יכול לזרוק דמה של איזו שירצה:

ואם פוטר דמה את בשר חברתה מן המעילה. אע״ג דפסולה היא, דמותר חטאת היא. אינו דין שיפטר בשרה של עצמה, אע״פ שנפסלה ביוצא. ולא אמר ר׳ עקיבא כשם שדמה פוטר את בשרה כך הוא פוטר את בשר חברתה, אלא כששחט שתי החטאות כאחת, לפי שאם רצה מזה זורק רצה מזה זורק, אבל בזה אחר זה לא אמר ר׳ עקיבא שיהיה דמה פוטר בשר חברתה:

ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. כתב הר"ב דזריקה כשרה קבעה לפגול אבל לא פסולה. דהוי כמי שלא נזרק עליהם הדם. ולא קרבו כל מתיריו. ומשום נותר. דאין נותר אלא בבשר [הראוי] לאכילה בתוך זמנו. כדכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'. ומשום טומאת הגוף. כדאמרינן במנחות [פ"ג דף כ"ה] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה. ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה [ויליף ליה מדכתיב (שם ז') כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל וגו'. וטומאתו עליו] כך פירש"י בפ"י דזבחים דף צ' [ע"א] והתוס' פירשו בכאן דנותר ופגול ילפינן בג"ש מטמא בעון עון וחילול חילול. שכתב הר"ב במשנה ה' פ"ד דזבחים. והר"ב בס"פ דלקמן פירש דנותר וטמא ילפינן מפיגול:

רבי עקיבא אומר אין מועלין. פי' הר"ב דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה. ולא למשרייה לאכילה כמ"ש בסוף פרקין:

אבל. פי' הר"ב לשון ברם. כמו באמת. כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) רש"י. ודכותה במשנה ח' פ' בתרא דר"ה:

כך הוא פוטר את בשר חברתה. כתב הר"ב ולא אמר ר"ע כו' אלא כששחט שתי חטאות כאחת כגון ששחטו ב' כהנים כאחד. רש"י. ועמ"ש במשנה ב' פ"ב דחולין: