מסכת מעילה - פרק ה - משנה ד

נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַבַּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ, מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי מֶרְחָץ פְּתוּחָה, הִכָּנֵס וּרְחֹץ:

הרי זה לא מעל. בגמרא מוקי לה בגזבר של הקדש, שהאבן והקורה של הקדש היו מסורות בידו מתחילה, וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש, דכל היכא דמטלטל להו בביתיה הוו ברשות הקדש כבתחילה. אבל כי נתנה לחברו, הוציאה מרשותו ושינה מהקדש לחול ומעל, וחבירו לא מעל שכבר יצאה לחולין:

בנאה בתוך ביתו. לא בנאה ממש, דאם כן הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. אלא כגון שנתנה על פי ארובה שלא בבנין, דהשתא אין לו הנאה עד שידור תחתיה ויהנה בה בשוה פרוטה, כגון שהיו פירותיו נתונים תחת הארובה, והיו גשמים דולפים עליהם, וסתם פי ארובה באבן של הקדש, כיון שהגין עליהן בשוה פרוטה, מעל:

נתנה לבלן. כדי שיניחנו לרחוץ בבית המרחץ:

הרי זה לא מעל. פירש הר"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא"ת ומ"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א"צ חסרון. כדפי' הר"ב בספ"ג דמציעא. אלא שיתכוין לחסר וה"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ"ב דקמא דף כ' שי"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ"ש בריש פרקין:

נתנה לחברו הוא מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דב"מ דף צ"ט. במשאיל קרדום לחברו כו':

בנאה בתוך ביתו. כתב הר"ב ולא בנאה ממש דא"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ"ש אלא כגון שנתנה ע"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ"ש שם רפ"ט. ובלשון אחר פירש"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ"ק דף י"א התנה רש"י שמסתתה:

נטל פרוטה של הקדש כו'. הא תו למה לי. והרמב"ם בפ"ו מה"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא"י. אבל להר"ב. וכן פירש"י דרישא נמי בשוגג. וע"כ מיירי שנטל האבן ע"ד שהוא שלו כמ"ש לעיל בשם התוס'. ק"ל דתו למה לי:

נתנה לבלן כו'. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי"ל דבר תורה מעות קונות. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ד דב"מ מתני' בבלן נכרי ומש"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא וההיא לר"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל: