מסכת יבמות - פרק ב - משנה ד

אִסּוּר מִצְוָה, שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִסּוּר קְדֻשָּׁה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר:

שניות. לעריות. שגזרו סופרים עליהם. ונקראו איסור מצוה, שמצוה לשמוע דברי חכמים. ואלו הן, אם אמו ואין לה הפסק, ואם אבי אמו בלבד, ואם אביו ואין לה הפסק, [ואם אבי אביו], ואשת אבי אביו ואין לה הפסק, ואשת אבי אמו בלבד, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, וכלת בנו ואין לה הפסק, וכלת בתו, ובת בת בנו, ובת בת בתו, ובת בן בנו, ובת בן בתו, ובת בת בן אשתו, ובת בת בת אשתו, ואם אם אבי אשתו, ואם אם אם אשתו, ואם אב אם אשתו, ואם אב אבי אשתו:

אלמנה לכהן גדול. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו:

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. כגון שעבר אחיו המת ונשא גרושה וחלוצה, וכשמת צריכה חליצה, שהרי תפסו לו בה קדושין משום דקדושין תופסין בחייבי לאוין. אבל יבומי לא, שהרי היא אסורה לו. ולפטרה בלא כלום אי אפשר, דלא אלים לאו למפטרה, דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת:

שניות. כתב הר"ב [*ונקראו אסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ופי' נ"י דכתיב (דברים י"ז) לא תסור *) מן המצוה וגו' וכתב הר"ב] ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק. גמרא. משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא שהיא אמו. ומ"ש ואם אביו ואין לה הפסק טעמא דגזרו בה משום אם אמו ואע"ג דה"ל גזירה לגזירה משום דתרוויוהו אימא רבתא קרי להו ויש חסרון בדברי הר"ב דה"ל למכתב ואם אבי אביו בלבד. וכן חסר בדברי הרמב"ם דבירושלמי שממנו יצא להם אם אבי אמו בלבד שם הוסיפו ג"כ להך וברמב"ם מבואר יותר החסרון שהרי מנה שהם עשרים וכשתעמוד למניין חסר אחד. ומ"ש ואשת אבי אביו ואין לה הפסק משום דיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אב. ומ"ש הר"ב ואשת אבי אמו בלבד ולא חיישינן דמחלפת באשת אבי האב דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו. ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מיחלפי. ומ"ש ואשת אחי האב וכו' עד וכלת בנו כולם בלבד משמע וכסברת הרמב"ם וסיעתו. ומ"ש הר"ב וכלת בנו ואין לה הפסק הואיל ושייכים [בדורותיה] אסור כלה דאורייתא שהיא אשת בנו. ומ"ש וכלת בתו היינו בלבד משום דאין בדורותיה אסור דאורייתא. ומ"ש ובת בת בנו וכו' עד ובת בת בן אשתו גם בזה נראה מלשון הר"ב שסובר דיש להם הפסק. וגם זה כשיטת הרמב"ם. ורבים חולקים ומסתייעו מן הירושלמי. ומ"ש בת בת בן אשתו ובת בת בת אשתו וכן הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"א מהלכות אישות והקשה בכ"מ דהרי יש למנות נמי בת בן בן אשתו ובת בן בת אשתו כדחשבינן הכי גבי שניות דבת בנו ובת בתו דהא שוים הם בדורותיהם והכי מתניא בתני דר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה ע"כ וכל הני עד סופן משמע דלהר"ב יש להן הפסק. וכן להרמב"ם. והרא"ש חולק:

איסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו'. וקרי להו איסור קדושה דכתיב (ויקרא כ״א:ז׳) קדושים יהיו לאלהיהם גמרא. [*וכתיב בתריהו אשה גרושה מאישה לא יקחו ותמיהני דלא נקיט לסיפא דהך קרא גופיה כי קדוש הוא לאלהיו. ובאלמנה לכהן גדול כתיב (שם) כי אני ה' מקדשו. אבל בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה. וצל"ע. ואולי דהואיל ואין אלו אלא אסורי לאוין כליל לגבייהו ממזרת ונתינה שאין בהם ג"כ אלא אסור לאו]:

אלמנה לכהן גדול וגרושה וכו'. דאע"ג דאתי עשה ודחי ל"ת דהא א"א לקיים שניהם דמצות יבום גדולה מחליצה דהא אם לא יחפוץ כתיב. גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דכבר קיים העשה. גמרא. ובמשנה דלקמן פירשה הרי"ף ועיין פ"ד מ"י מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת וכ"כ רש"י לפי המסקנא א"צ. גם כתבתי בריש פירקין דלערוה גופה לא צריך קרא דאחות אשה:

וחלוצה. פירש הר"ב במ"ג פ"ט דמדברי סופרים היא ושם אפרש בס"ד דהא דשנאוה בכמה מקומות במשנה עם הגרושה בדברים שהן מן התורה לאו בדוקא הוא אלא אשיגרת לישנא ניהו:

ממזרת ונתינה. איזהו ממזר תנן לה במשנה י"ג פ"ד ומהו נתינה מפורש במ"ג פ"ח: