מסכת יבמות - פרק ב - משנה ה

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם, זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לְיִבּוּם, וְאָחִיו לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם, פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית:

אח מכל מקום. ואפילו ממזר:

אחיו לכל דבר. ליורשו וליטמא לו:

שפחה ונכרית. ולדה בתרה אזיל, דכתיב בשפחה (שמות כ״א) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ובנכרית כתיב (דברים ז׳) כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, שמע מינה הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה:

מי שיש לו אח מכל מקום. פי' הר"ב ואפי' ממזר דממתניתין דלעיל בבת ישראל לנתין וממזר דחולצת לא שמענו דהוה אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו קמשמע לן. תוספות. וטעמא מאי הואיל והוא בנו לפוטרו מן היבום כדלקמן הלכך מזקק נמי זקיק. גמרא:

אשת אחיו. לכאורה הול"ל אשתו דהא מי שיש לו אח תנן ש"מ דאיירי בבעל אשה. וכן לקמן באשת אביו הוה ליה למימר באשתו:

ואחיו לכל דבר. פירש הר"ב ליורשו ולהטמא לו. גמרא. וקאמרינן דס"ד הואיל ואינו מטמא לאשתו פסולה ה"נ לא ליטמא לאח פסול קמ"ל דשאני התם דלאפוקי קיימא. הכא אחיו הוא:

מן השפחה. כתב הר"ב דכתיב בשפחה האשה וילדיה וגו'. עמ"ש במי"ב פרק ג' דקדושין:

ומן הנכרית. כתב הר"ב דכתיב כי יסיר וגו'. ופריך בגמרא האי בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים דלגופיה לא איצטריך טעמא כר"ש דדריש טעמא דקרא בכל מקום ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר כי יסיר לרבות שאר מסירין. ומדנסיב לה הר"ב דרשה דר"ש. וכ"כ עוד במי"ב פ"ג דקדושין ש"מ דכותיה ס"ל. דהך קרא בכל האומות מיירי ולא תתחתן דרישא בכל האומות. וכדעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות אסורי ביאה ומש"ה בפירושו דהכא וכן בחיבורו פרק א' מהלכות יבום כתב נמי להך דרשה דר"ש. וכתב עליו המגיד ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין ע'"כ. ואומר אני שאע"פ שבעיקר זה הדין אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ הוצרך הרמב"ם לכתוב דרשה דר"ש משום דס"ל כותיה. ועיין בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר מ"ש שם. וכן עיין ברפ"ג דמכות. ומ"מ קשיא לי דהך דרשא ליתא אלא משום דר"ש דריש טעמא דקרא וכמו שכתבתי וא"כ בספ"ט דב"מ בחובל בגד אלמנה בין עניה ובין עשירה כדתנן התם ופסקה הרמב"ם רפ"ג מהל' מלוה. וכן במ"ד [פ"ב] דסנהדרין בלא ירבה לו נשים. ופסק הר"ב כת"ק. וכן הרמב"ם שם ובפ"ג מה' מלכים. והיינו דלא כר"ש דדריש טעמיה דקרא. דלר"ש דוקא בגד עניה כמ"ש שם הר"ב. ובנשים נמי דלא כר"ש כמבואר במשנה שם וצ"ע. ועיין רפ"ב דסוטה ומ"ג פ"ה דפסחים ומ"ה פ"ק דסנהדרין [*ומ"ז פ"ג דפרה ומ"ד פ' בתרא דמכשירין]. ומ"ש הר"ב ומדלא כתיב כי תסיר וכו' ש"מ וכו' אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר שאין וכו' אלא בנה. ל' הר'"ן ספ"ג דקדושין והלכך בנה ליכא בה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעכו"ם גמור הוא עד כאן. וא"ת הא כתיב בפרשת כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. ויש לומר דוהזנו את בנך ר"ל בעלה הנושאה שהוא בנך ולא מיירי בבנים הנולדים ממנה מדלא קפיד הכא בלא תסיר ואתי שפיר דלא קפיד התם אאיפכא כשתתן בתך לבנו שיסיר הבת שתתן לו כדכתב נ"י הכא אקרא דלא יסיר דלא חייש לשמא יסירו האשה משום שדרך הבעל להניחה לעבוד לכל מי שתרצה עד כאן. וצריכי תרי קראי חד לשפחה וחד לעכו"ם דאי משפחה הוי אמינא משום דאין לה חייס דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור ומסיים בספ"ג דקדושין [דס"ח וכן ביבמות לקמן דס"ב] עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחריה ואילו עכו"ם יש לו חייס דכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימן בן טברימון. ואי מעכו"ם הוה אמינא משום דלא שייכי במצות אבל שפחה אתקיש לאשה. גמרא. ולקמן בפ"ו בגמרא דף ס"ב מותיב מדכתיב (שמואל ב ט׳:י׳) ולציבא חמשה עשר בנים וציבא עבד כנעני של מפיבושת היה ומפרק כיון דלא מפרש בשמייהו הוי כמו פר בן בקר [אבל התם מפרש בשמייהו]. א"נ [בן] הדד בן טברימון בן חזיון [מ"א ט"ו י"ח] דיחוס באבא דאבוהון:

פוטר אשת אביו. דאמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) ובן אין לו עיין עליו דהוה מצי למכתב אן בלא יו"ד כמו מאן יבמי מאן בלעם הכי איתא פ"ק דקדושין דף ד' ואע"פ שתיבת מאן הוא פעל ואין הוא מלה גם המ"ם שרשית גם בכל התורה מלת אין מלא יו"ד דרשה זו אינה אלא אסמכתא ויכולים להסמיכה משום דמאן ענינו כמו כן שלילה כמו אין. וראיתי בספר מאירת עינים שחבר מהר"ר ואלק כהן ז"ל על ש"ע ח"מ שכתב בהלכות נחלות ריש סי' רע"ו וז"ל דדרשינן בלשון אין ואפס ור"ל שאין בנמצא שום זרע. ואע"ג דבגמרא אמרינן לשון עיין עליו בעי"ן נראה דלאו דוקא קאמרי אלא כונתן דמשום הכי נכתב אין ביו"ד לדרשו כאילו נכתב איין עליו והיינו דאין זה מלשון איין בנמצא ולא כמו ששמעתי מפרשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אחה"ע מתחלפין וזהו דוחק עכ"ד. ואני אומר שלפרש לשון הגמרא שאמרה עיין בעי"ן דלאו דוקא שזהו דוחק גדול כי אילו היתה כונת הגמרא כמו שהוא אומר הוה ליה למימר אל תקרא אין אלא איין כלומר אל תקרי אין בציר"י אלא אין בפתח וחיר"ק וזה היה לשון מרווח ומבואר יותר ממ"ש עיין עליו שהוסיפו מלת עליו וגם אמרו הענין בלבד ולא קריאת המלות עצמם וגם מה שהוא מחלק בין אין בציר"י לאין בפת"ח וחיר"ק אינו מוכרח כלל אלא שלפי הענין אין הפרש בין שתי המלות אלא שזה ר"ל שבציר"י סמוך וזה ר"ל שבפת"ח מוכרת ולפיכך האמת שדורשין עיין עליו בעי"ן ומטעם אסמכתא וכמו שכתבתי:

וחייב על מכתו וכו'. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה. רש"י. בגמרא מוקי כשעשה תשובה דאם לא כן הא כתיב (שמות כ״ב:כ״ז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך [כמ"ש במ"ג פ"ב דמכות] ואפי' לר' שמעון בן מנסיא פ"ק דחגיגה מ"ז דקרי ליה מעוות לא יוכל לתקון היינו דעונו נזכר הואיל והממזר קיים אבל עושה מעשה עמך מקרי כיון ששב: