מסכת יבמות - פרק ה - משנה ב

כֵּיצַד. עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, וְנָתַן לָהּ גֵּט, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. עָשָׂה מַאֲמָר וַחֲלִיצָה, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵט. עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל, הֲרֵי זוֹ כְמִצְוָתָהּ:

כיצד. לאו אפלוגתא קאי אלא מילתא באנפי נפשה, ואיבם אחד ויבמה אחת קאי. והכי קאמר, כיצד דין יבם אחד ויבמה אחת:

צריכה הימנו חליצה. ואם רצה לכנוס לא יכנוס, דכיון דהתחיל בגרושין קיימא עליה בלא יבנה:

צריכה ממנו גט. דחליצה אפקעתא לזיקה, וגט בעי לאפקועי קדושין דיליה, דחליצה לא מפקעא קדושין:

כיצד עשה מאמר כו'. כתב נ"י לעולם מפרש התנא דיני מאמר וגט תחלה משום דהוו דרבנן וחביבא ליה והדר מפרש חליצה וביאה דאורייתא ופתח בחליצה דהתרת יבמה לשוק עדיפא ליה כדאיתא בגמרא. ע"כ. והואיל וגט אינה מתירתה לגמרי לשוק להכי לא אקדימיה למאמר כמו שמקדים חליצה לביאה. ואלא מיהו קשיא סידרא דמתניתין דלעיל דהקדים גט למאמר ואחר כך הקדים בעילה לחליצה. ובמשנה ג' דהקדים נתן גט ובעל י"ל כי היכי דלסיים אין אחר חליצה כלום ובמשנה ד' ברישא דהקדים עשה מאמר ובעל י"ל משום דדמיא לאינך דבעי נמי חליצה. אבל בסיפא דהקדים גט ובעל קודם גט ועשה מאמר לא ידעתי למה:

הרי זו כמצותה. דהכי תקינו רבנן שלא יבא עליה עד שיקדשה קדושין גמורין בפני עדים ובשוה פרוטה ואם בעל ולא קידש קנה ולוקה מכת מרדות על שנהג קלות ראש בעצמו כדאיתא בגמרא: