מסכת יבמות - פרק יג - משנה יב

יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה, יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה. בָּא עַל יְבָמָה גְדוֹלָה, תְּגַדְּלֶנּוּ. הַיְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, לֹא נִבְעָלְתִּי, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְבַקְשִׁים הֵימֶנּוּ שְׁיַּחֲלֹץ לָהּ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלֹץ לָהּ:

יגדלו זה עם זה. ואינו יכול לגרשה עד שיגדיל דגט קטן אינו גט:

היבמה שאמרה בתוך שלשים יום. שכנסה היבם, לא נבעלתי ליבם, והוא אומר בעלתיך ודייך בגט, כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת, דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה ולא בעיל:

לאחר שלשים יום. הוא נאמן, דלא מוקי איניש נפשיה מלבעול יותר משלשים יום. ומיהו איהי לא משתריא, דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה, ומבקשים ממנו שיחלוץ, אבל לא כופין, דהא הוא אומר שבעל. והא דכופין אותו לחלוץ תוך ל׳ יום ומבקשין אותו לחלוץ לאחר ל׳ יום ואין כופין ומבקשים לייבם, מוקי בגמרא כגון שגט יוצא מתחת ידה, שכיון שנתן גט לזיקתו נפסלה עליו, ומיהו בעיא חליצה למשרייה לעלמא. ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי, אין חוששים לדבריו ולא בעיא חליצה:

יבם קטן וכו'. גמרא. קרי כאן להקים לאחיו שם. והא לאו בר הכי הוא. ומסיק אמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) כי ישבו אחים יחדיו. הא אחיו שלא היה בעולמו לא. מכלל שאם היה בעולמו אפילו בן יום א':

כופין אותו שיחלוץ. כתב הר"ב ואין כופין ליבם ופירשו התוספות דאין לומר כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת [כדתנן סוף פ"ק דבכורות] דמתניתין דאיירי בדיני יבום לפי משנה ראשונה קיימא ע"כ ועיין מ"ש במשנה ג' פרק י"א. ומ"ש הר"ב כגון שגט יוצא מתחת ידה. וא"ת כיון דלדבריו כבר נפטרה ממנו שהרי אמר שבעל ופטורה היא ממנו על ידי הגט מה איכפת ליה בחליצתה שיצטרך כפייה. ותירצו התוספות די"ל שהוא מתבייש בב"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו. ע"כ. ונימוקי יוסף תירץ מפני שהוא יכול לטעון אף על פי שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה. ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה. ע"כ. ומ"ש הר"ב שכיון שנתן לה גט לזיקתו נפסלה עליו. וא"ת דכיון שנפסלה עליו אם כן לאחר שלשים היאך אמרינן דלא מוקי אנפשיה והרי היא באיסור עליו. כבר כתב המגיד פרק ב' מה"י דפירשו ז"ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה היא נאמנת לומר שלא נבעלתי. דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. ע"כ. ומה שהאריך הר"ב לכתוב לזיקתו נראה בעיני שנתכוין למאי דאמר רב אשי גט לזיקתו גט לביאתו שסובר דכשאומר שבעל אחר הגט והוא לאחר ל' יום דלא סגי לה בגט קמא שלא היה אלא לזיקתו וקי"ל בפ"ה דיש ביאה אחר הגט וצריכה גט שני לביאתו וכן פסק הטור סי' קס"ז. ותמיהני טל הרמב"ם שלא פסק בפ"ב מה"י להא דרב אשי דהא בתראה הוא ומרא דגמרא. והרי"וף אף על פי שלא כתב לדרב אשי נ"ל שסמך על הברייתא שהביא דתני בה צריכה גט וחליצה ולא הביא עלה לדרב אשי שמפרשה דה"ק צריכה חליצה עם גיטה. ותדע שהרי הרא"ש כתב כדברי הרי"ף. ובנו בעל הטורים פסק כרב אשי. וכתב נ"י וא"ת אמאי צריכה גט. תהא נאמנת לגמרי לומר שאינה בת גט כלל מגו דאי בעיא שתקא ומפקא גיטא שהוא כתב סתם ומשתריא בלא שום גט. וי"ל דלפירש"י ניחא דפירש גט יבמין יוצא מתחת ידיה ואינו גט סתם ואפילו למאן דמפרש לה בגט סתם לאחר שלשים יום חזקה בעל. ובמקום חזקה לא אמרינן מגו אף על גב דלענין ממונא בעיא דלא אפשיטא היא. ועוד שאין כל החזקות שוות והרי מסייעו טענתו שבעל לחזקה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אין חוששין לדבריו מסיים הרמב"ם בפרק ב' מה"י שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. וכתב המגיד נראה שהוא מפרשה אפילו תוך ל' יום. וז"ש שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל' יום אבל רש"י ז"ל פירש דווקא לאחר שלשים ודברי רבינו נ"ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכו' ע"כ: