מסכת יבמות - פרק ז - משנה ג

בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵּת לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר, שֶׁהָעֻבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמְרוּ לוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וּמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר:

והניחה מעוברת. אע״פ שיש לה בנים ממנו והיא אוכלת בתרומה, לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה, לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן ואין לעובר כח להאכילם בתרומה, אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, אי משום דקסבר ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל, דכתיב (ויקרא כ״ב:י״א) ויליד ביתו הם יאכלו וקרי ביה הם יאכילו:

שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה:

ואינו מאכיל. שאם היתה בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה, והוא הדין לעבדיו:

אף בת כהן לכהן כו׳ כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל, אף בת כהן לכהן אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר, שהרי עבדיו הן ואינן אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל. ואין הלכה כר׳ יוסי:

אף בת כהן לכהן כו'. כ' הר"ב כיון דאמרת שאינו ילוד כו' דרבנן הוו סברי דטעמא משום דילוד מאכיל ולא סברי דטעמא משום עובר במעי זרה כו' כ"כ התוספות וכן פירש הרמב"ם:

מפני חלקו של עובר. לשון הר"ב שהרי עבדיו הם ואינם אוכלים אלא בשבילו. וכן ל' רש"י. ומשמע דר"ל דלאו דוקא מפני חלקו של עובר ומיירי ביש לו אחים ובהא הוא דאפליגו עליה רבנן לומר דודאי אין לו זכייה היכא דאיכא אחים אבל כי ליכא אחים כלל מודו רבנן דיש לו זכייה ושאינו ילוד אינו מאכיל אלא רבנן אפילו באין לו אחים שאין אוכלים משום אחים סברי דאין לעובר קנין בעבדים ואוכלים. וחולקין על ר' יוסי ותמהו עליו שא"כ אף בת כהן לכהן כו' ואין כאן אלא עובר לדבריך לא יאכלו אלא אוכלים הם לפי שאין לעובר קנין בהם ואוכלים בשביל המשפחה שכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו כדאמר שמואל בגמרא וזוהי דעת הרי"ף אבל במ"ג פ"ה דנדה מפרש הר"ב דהא דעובר אין לו זכייה ביש לו אחים ומשמע דאי אין לו אחים יש לו זכייה וזוהי דעת הרא"ש. והב"י טור י"ד סימן של"א כתב דדעת הרמב"ם כהרי"ף אבל בכסף משנה פ"ח מה' תרומות הכריח שדעתו כדעת הרא"ש ז"ל וכן נ"ל מפי' המשנה שלו דהכא ודנדה מדאסברה לה ביש לה בנים ומיהו איכא בינייהו דלהרמב"ם לרבנן טעמא משום דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל והלכך אפילו בת כהן לכהן מעוברת אינו מאכיל לעבדים כלל אבל להרא"ש כמ"ש בטור שם בת כהן לכהן מעוברת יאכלו אפילו קודם שתלד לפי שסובר דטעמא שאינו ילוד כו' קאי בקושיא בגמרא ונתקיים טעמא דעובר במעי זרה זר הוא נמצא שבמעי כהנת כהן הוא ומאכיל ומכל מקום חכמים דאמרו לו היו סוברים שטעם רבי יוסי משום דילוד מאכיל כו' הוא כמו שכתבתי לעיל. והרמב"ם סובר דלפי האמת לרבנן טעמא משום דילוד כו' הוא. והטעם דהא דקאי הך טעמא בגמרא בקושיא היינו מדרבי יוסי דאמר בברייתא זו שמעתי וזו לא שמעתי רוצה לומר בת כהן לכהן לא שמע ואי האי טעמא מאי לא שמעתי דהא היא היא וממילא לרבנן לאו קושיא דאיכא למימר דסברי כפי האמת הטעם משום דילוד כו'. וקצת תימה לדברי הרא"ש דהא במתניתין דלקמן מפרש בגמרא טעמא דילוד וכו' כמו שכתב הר"ב שם גם הרא"ש שם הביאו ואי כדבריו הוה ליה למנקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה וכו' והנימוקי יוסף כתב לקמן טעמא דעובר במעי זרה כו' סובר דגמרא לא דק למנקט אליבא דהלכתא. [* ומיהו התוספות בד"ה למאי נ"מ וכו' כתבו דאע"ג דדרשינן לקמן ילוד מאכיל כו' שבת ישראל לכהן והניחה מעוברת דלא מאכיל מ"מ מבעי ליה לענין עבדים דאיכא למימר דוקא לענין אמו דכתיב בי' קרא ילידי ביתו הם יאכלו דמיניה דרשינן ילוד מאכיל אבל עבדים שאוכלים מטעם קנין כספו לא קאמר קרא ילוד מאכיל שאינו ילוד לא. עכ"ל]: