מסכת דמאי - פרק ז - משנה א

המזמין את חבירו. אומר מע״ש וכו׳. והיכא דהתנה מע״ש מותר לדפריש בשבת אבל לא התנה אסור דתנן ספק חשיכה מעשרים את הדמאי הא ודאי חשיכה לא. ודכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו דאי הדירו הא אמרינן לעיל פ״ד אוכל עמו בשבת ראשונה אע״פ שאינו מאמינו על המעשרות. א״נ התם בשבת ראשונה של בחור שנשא בתולה והכא בשאר שבתות:

הרי הוא מעשר. ותרומה גדולה אינו צריך להפריש דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדפרשינן בפ״ק. ועל אחד ממאה שמפריש למחר אומר הרי הוא מעשר ראשון ושאר מעשר דהיינו תשעה שהוא חייב עדיין כדי שיהו עשרה למאה מודד לו האחד ואח״כ אומר זה האחד שעשיתי תחילה מעשר עשוי תרומת מעשר על תשעה הסמוכים לו:

מעשר שני. יהיה בצפונו או בדרומו ומחולל יהיה על המעות, ונמצא למחר שאין צריך להפריש כי אם תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר:

חבירו. עיין מ"ש בפ"ד מ"ב:

אומר מע"ש וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי בלא הדירו וכו' וכ"כ הר"ש ולכאורה אפשר לומר דאפי' כי הדירו הואיל ובע"ש הוא שיכול לתקן ע"י תנאי חייב לעשות משא"כ משנה דלעיל דבשבת עצמו הוא שהדירו שכן היא שנויה לעיל גבי שכח לעשרן (בשבת) שואלו בשבת וכו' וכן העתיקם בהדדי הרמב"ם פי"ב מהלכות מעשר. ומיהו הא לא קשיא לפירוש הר"ב דאי בלא הדירו היאך אוכל אצלו והא תנן בפ"ב שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי למצוא תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואף על פי שלא קבל עליו להיות נאמן אי נמי באם ייחד לו עדים שכך הוא עושה ואז אינו מפסיד נאמנותו בכך:

אומר מע"ש. והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הרמב"ם:

הרי הוא מעשר ושאר מעשר וכו'. מפורש ברפ"ה. וע"ש לענין חלה. ומ"ש הר"ב מודד לו האחד וכו'. וכן ל' הר"ש נוכל לפרש שר"ל שמשער באומד כמה שיעור אכילתו. ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר: