מסכת דמאי - פרק ד - משנה ז

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְעִיר, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן, אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין:

החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר:

אין נאמנים. דודאי גומלים זה את זה ומשבח של חבירו בעיר זו כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת:

ר׳ יהודה אומר נאמנים. הואיל ורוב ע״ה מעשרים הן בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם. ואין הלכה כר״י:

רי"א נאמנים. פי' הר"ב בדמאי הקילו משום חייהם של בני העיר. ירושלמי. ומסיק מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ע"כ. ועי' מ"ש מ"ח פ"ב דכתובות. [*וממתניתין דהכא הקשו נמי התוספות שהבאתי בדבור דלעיל על הפי' דחדש משום איסור דא"כ הכא דהקילו הא תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר]: