מסכת דמאי - פרק ב - משנה ב

להיות נאמן. על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך:

את שהוא לוקח. ע״מ למכור, דאילו על מנת לאכול הא תנא רישא מעשר את שהוא אוכל:

ואת שהוא מוכר. מפירות קרקעותיו:

על עצמו אינו נאמן. שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן כשהוא מתארח אצל עם הארץ. ור״י סבר שאינו מפסיד נאמנותו בכך. ואין הלכה כר' יהודה:

מעשר את שהוא אוכל וכו'. לשון הרמב"ם פ"י מהלכות מעשר וצריך שיקבל עליו דברים אלו [ברבים] וכשיבואו עדים נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן:

את שהוא לוקח. ל' הר"ב על מנת למכור. דאילו ע"מ לאכול הא תנא ליה רישא וכו' עד קרקעותיו. ירושלמי. והא דמפרש את שהוא מוכר לבסוף משום דמדיוקא דשהוא לוקח שמעינן לפירושא דשהוא מוכר. ואין להקשות לוקים לאכול דרישא בפירות קרקעותיו ושהוא לוקח מאחרים לאכול ושהוא מוכר בין משלו בין משל אחרים. דיש לומר דאת שהוא אוכל בפירות קרקעותיו לא הוה ליה לתנא למתני דזיל קרי בי רב הוא (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ופשיטא שאם יהיה נאמן. שיהא מחזיק בדבר המפורש בתורה:

ואינו מתארח. עי' מ"ב פ"ד ובריש פ"ז:

על עצמו אינו נאמן. לשון הר"ב שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן. ופי' הרמב"ם שאינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו [*ע"כ. ועיין במ"ד פ"ה דבכורות]: