מסכת דמאי - פרק ג - משנה ו

הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, רוֹצָה הִיא בְתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית, שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית:

המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל:

אמר רבי יהודה. בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתיה דר׳ יהודה היא. והכי קאמר מפני שהיא חשודה להחליך את המתקלקל דברי ר׳ יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו׳:

בנותן לחמותו שביעית. בנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית:

שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית. דחמירא להו שביעית ואפילו אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית. והלכה כר׳ יהודה:

לחלוף את המתקלקל. וגבי פונדקית לא תני המתקלקל. היינו כדמפרש רש"י בפרק קמא דחולין לפי שאכסנאי תמיד סומך על הפונדקית לפיכך חוששת ביותר:

אמר רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתא דר' יהודה היא והכי קאמר וכו'. ותו התם ורבנן אמרי הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתני הנותן לשכנתו פת לאפות לו או תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות. ומזה אני תמה על הר"ב שפסק כר' יהודה ונמשך אחר הרמב"ם בפירושו שכתב והלכה כר' יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו. והרי התבאר בש"ס שחכמים חולקים עליו. [*וכוותייהו סתם לן התנא בסוף פרק ד' דבכורות]. ובחבורו פרק י"א מהלכות מעשר חזר בו ופסק כהנך רבנן.

שאינה חשודה וכו'. עיין מ"ש במשנה ד' בסייעתא דשמיא: