מסכת דמאי - פרק ד - משנה ו

הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָּאן נֶאֱמָן. מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ, אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

אישש פ, לוני נאמן הרי זה נאמן. אע״ג דלא היד ראוי להאמינו כיון שהוא עצמו חשוד, קולא היא שהקלו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאין מכיר. אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יטול אלא מן המומחה:

מי כאן מוכר ישן. שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר. ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש והוי כדמאי דרוב עמי הארץ מעשרים הן, הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה תעיד אתה עלי ואני אעיד עליך:

אמר לו אחד אני אינו נאמן איש פלוני נאמן. [*כך העתיקו התוספות פ"ב דכתובות דף כד ע"א]**) ולשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מעשר אמר לו איש פלוני וכן הוא בס"א:

הרי זה נאמן. כתב הר"ב קולא הוא שהקילו באכסנאי ירושלמי משני הכי אדמקשה ועד אחד נאמן ומתניתין דריש פירקין מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים דחשיכה מוצאי שבת לא יאכל על פיו וכסתם דבכורות כמ"ש שם. ועיין מ"ש בזה במ"ד פרק ה דבכורות:

מי כאן מוכר ישן. פי' הר"ב שירא שמא יאכילהו חדש קודם שיקרב העומר וכו'. והקשו התוספות בפ"ב דכתובות דף כד דהוה ליה למימר של חבירו אינו חדש כדאמר אינו מתוקן (במשנה דלקמן) ועוד היאך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל מה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן. [*ועוד הקשו ממתני' דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד]. ופירוש הקונטרס. שלי חדש ואינו יבש כל צרכו דסתם ישן טוב מן החדש כדאמרינן באיזהו נשך (דף עב:). היו חדשות מד' וישנות מג' ובמשנה דלקמן לרבותא דר"י נקטיה ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מעשר נמי כפי' הקונטרס שכתב שאל לו מי כאן מוכר יין ישן וכו' ביאר והוסיף יין מהאי טעמא דבמשובח עסקינן ויין ישן משובח מן החדש כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף כ לענין עבד עברי שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. [*וכה"ג שנינו באבות פ"ד יש קנקן חדש כו']: