מסכת דמאי - פרק ב - משנה ה

את שדרכו להמדד בדקה ומדדו בגסה. גרסינן:

טפילה דקה לגסה. ופטור כשהוא מוכר בגסה, ולא אמרינן כיון דדרכו למוד בדקה חייב אף כשמודד בגסה:

ובלח דינר. מדה שיש בה מה שהוא שוה דינר. לפי שלא היתה מדה ידועה ללח שהשער משתנה תמיד לכך שיערו בדמים:

אכסרה. לא במדה ולא במשקל אלא לפי האומד, פטור דהוי כמוכר בגסה. ואין הלכה כר׳ יוסי:

את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה וכו'. פירש הרמב"ם כל הדברים שדרך בני אדם למכור במדה גסה מותר לו למכרן דמאי ואע"פ שהוא מודד במדה קטנה וז"ש טפלה דקה לגסה. ואם הדבר נמכר ממה שדרך בני אדם למדוד אותם במדה דקה שאינו מותר למכרו בדמאי כמו שאמרתי לא יהיה מותר לו מכירתו דמאי ואפילו למדוד אותה במדה גסה שר"מ הולך אחר הדבר הנמכר ע"כ. והר"ב מפרש ע"פ גירסא האחרת. [*ומ"ש ופטור כשהוא מוכר בגסה ולא אמרי' וכו'. כ"כ הר"ש וטעמו נראה לי דר"מ הולך אחר המדידה היאך היא ולא אחר הדבר הנמכר מה שהוא] ובסדר המשנה דירושלמי כגירסת הר"ב אבל בגמרא שם הובאה כגירסת הרמב"ם. וכן תני רבי חייא כגירסתו:

דינר. כ' הרמב"ם שיעור הדינר ששה זוזים מכסף. ומשקל כל זוז ששה עשר שעורים ע"כ. וזוז שכתב רוצה לומר מעה כמ"ש במ"ו פ"ו דפאה: