מסכת דמאי - פרק א - משנה א

הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי, הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין וְהָעֻזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה. וּבִיהוּדָה, הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה. כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה. כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹס:

הקלין שבדמאי. שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות. והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא במיתה, ואין לה שיעור שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה. ומעשר ראשון ומעשר עני א״צ להוציא מן הדמאי אע״פ שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקי״ל בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום אסורא מפרישינן לה לתרומת מעשר, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלים:

השיתין. תאנים מדבריות:

והרימין. פי׳ הערוך פולצרא״קי בלע״ז:

ועוזרדין. בערבי זערו״ד ובלע״ז סורבי״ש:

ובנות שוח. תאנים לבנות המתגדלות משלש שנים לשלש שנים, ומתגדלים ביערים:

ובנות שקמה. תאנה המורכבת בערמון:

ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן:

גופנים. ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים:

הנצפה. צלף שקורין קאיפר״י בלע״ז:

האוג. פרי אדום שקורין לו בלע״ז קורניאול״י. ורמב״ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות אדומות וקורין לו בערבי סומא״ק. ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה:

והחומץ. בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור. אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות:

והכוסבר. כזרע גד (שמות ט״ז:ל״א) תרגום ירושלמי כוסבר כוליאנדר״ו בלע״ז:

דיופרא. שטוען פירותיו שני פעמים בשנה. דיו בלשון יון שנים:

שקמונה. שם מקום:

המוסטפוס. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן. שכל אלו חשובים הן וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כר״י:

דמאי. ל' הר"ב הם התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ. ודמאי דא מאי כמ"ש [*הר"ב] בריש פ"ז דברכות. וכתבו התוס' פ"ק דשבת דף יג. דהא דחשו הכא טפי למיעוטא מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיחא טובא והיו הרבה נכשלים ע"כ. ומה שכתב הר"ב ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם. ובמשנה ג פרק ד מפרש דלא נחשדו על מעשר עני ושם אפרש בס"ד. ושם יתבאר דכ"ע סבירא להו דטבלי ונראה דאפילו הכי לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו. וכמ"ש הרמב"ם בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות דהואיל וקיי"ל כמאן דאמר רוב עמי הארץ מעשרין כמו שסתם הר"ב [*במתניתין דלקמן] ובריש פרק ז דברכות ובכמה דוכתי. ועוד התוס' פ"ב דכתובות דף כד מסקי דלכ"ע רוב עמי הארץ מעשרין הלכך לא גזרו בלאו. ובהכי ניחא נמי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דלרבי מאיר דסבירא ליה במשנה ד פרק ט דיבמות דמעשר ראשון אסור לזרים. וא"כ כמו כן יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. אלא דאפילו לרבי מאיר הואיל ובמעשר אין חיוב מיתה אלא לאו בעלמא לא גזרו. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כדלקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר. ולא פי' מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. והרמב"ם פרק ט מהלכות מעשר כתב ונותנה לכהן. וכ"פ בסוף מסכת מעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן. וכך כתב בפרק ט ממסכת סוטה משנה י. ובמשנה ט פ"ג דחלה תנן מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר לפי חשבון ומשמע נמי דתרומה נותן לכהן בחנם. אבל הר"ש כתב או מוכר לו היתר לפי חשבון. והתוספות פ"ק דיומא דף ט כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה (כמו דאמרי' במעשרות). י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד ממאה. ועוד דדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהנים עכ"ל. ועיין בפ"ג דחלה משנה ו:

ועוזרדין. בפרק חבית בספר הרי"ף נדפס פירושו בלשון אשכנז שפייארלינ"ג ועיין בריש מסכת כלאים:

ובנות שקמה. נראה דבנות שקמה לחוד ושקמה לחוד ועיין במ"ח פ"ק דכלאים ובפ"ו משנה ד:

ונובלות התמרה. מ"ש הר"ב ותולשים אותן ר"ל הזוכים בהן מההפקר:

וביהודה האוג. כתב הר"ב ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה. ובפ"ק דפאה משנה ה כתב דאוג חייב בפאה. והתם בריש הפרק אמרינן נשמר ולמעוטי דהפקר. צריך לומר דלא נחית התם לחלק בין הארצות:

והחומץ שביהודה. לשון הר"ב בתחלה לא היה יין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים. ברייתא ירושלמי דהכא ובבבלי פ' אלו עוברין [דף ריב:]. ואע"ג דתנן בסוף פרק ד דשקלים לענין מספק יין לנסכים ואם החמיץ יין החמיץ לו. משמע דבשעה שהיו מביאים נסכים היו חוששין שמא יחמיץ. לא קשיא ולא מידי חדא דהכי אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינו של יהודה מחמיץ עד שנותן לתוכן שעורים וכו'. והכי נמי בירושלמי דאלו עוברין. וחששו שמא נפלו בו שעורים. ועוד דאפילו כי תימא שמעולם לא החמיץ מ"מ איצטריך למתני. משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מסכת יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול בכ"ג אע"ג דתנן במסכת אבות פ"ה שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ. והכי נמי פירש הר"ב במשנה ד פרק ו דשקלים בשלחן של שיש שהיה במערב הכבש. ולא של כסף לפי שמסריח הבשר ואין סומכין על הנס וכו'. ומה שכתב הר"ב מן התמד. מסיים הרמב"ם והיה זה התמד הפקר:

והכסבר. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר שמע מיניה דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכן הם דברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות מעשר. וקצת קשה שלא הקדים למתני כסבר קודם החוג. ויש ספרים גורסים וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ולגירסא זו תלתייהו דוקא ביהודה. וכן כתב הר"ש הני תלת ביהודה. וז"ל ירושלמי. כסבורא. כוסברתא. מה בין ביהודה בין בגליל מן מה דמתלין מתל בדרומא כוסברא כוסברתא מן מתליך עם תבליא. הדא אמרה בגליל חייבת וביהודה פטורה ע"כ. ושאל מה בינייהו דיהודה וגליל דביהודה פטור ובגליל חייב והשיב ממושלי משלים אתה למד שבדרום שהוא ארץ יהודה שהוא בנגב ארץ ישראל כדמפורש בספר יהושע ואומרים שם דרך משל כוסברא וכו' מי המשילך עם התבלין. הדא אמרה וכו'. ולא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב"ם: