תלמוד - פסחים עז ב

והני תרי קראי . לר' יהושע למה לי: וחד בשלמים . זבחיך שלמים: שכן כליל . הילכך חשיבא ומחמרינן בה: אם כן . דכולי אתא למימר דדם מתיר בשר באכילה ולאו למימר דם אע"פ שאין בשר: לכתוב ובשר זבחיך תאכל והדר והדם ישפך . והוי משמע נמי והדם ישפך תחלה קודם לאכילה דהא לא כתיב והדם תשפוך מאי שנא דאקדמיה לדם זבחיך ישפך ברישא: ש"מ . למדרש ודם זבחיך ישפך מכ"מ: אימורים דכי ליתנהו לא מעכבי . וכגון נטמאו או אבדו לא מעכבי אכילת בשר כדאמרן בתמיד נשחט (לעיל פסחים דף נט:): כי איתנהו מעכבי . אכילת בשר כדאמרן התם: דם דכי ליתיה מעכב . דהא תרווייהו מודו אם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משולחן גבוה קא זכו וכיון דכפרה ליתיה איסורא להיכא אזל: לימא דלא כר' יהושע . אמילתיה קא מהדר דאמרן לעיל מתני' דלא כר' יהושע: בעינן תרתי . דם ובשר: וציץ אאכילות לא מרצי . והשתא בשר ליכא אלא דם לחודיה דמרצי ציץ עלה ה"נ דלא אתו בטומאה: הציץ מרצה על העולין . על טומאת הנקטרין על האשים דהיינו אימורין מודי רבי יהושע דאי איכא כזית חלב לאכילת מזבח זורק את הדם כדאמר לקמן בברייתא בפירקין (פסחים ד' עט.) רבי יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק הדם: עומר ושתי הלחם דליכא עולין . לבד הקומץ שהוא במנחה כזריקת דם בזבחים אבל בשיריים ליכא הקטרה וכיון דבעי ר' יהושע תרתי צריך להיות קומץ ושיריים קיימין והכא שיריים ליכא ושתי הלחם דכוליה אכילות אפילו חדא נמי ליכא בשלמא לר"א דאית ליה הציץ מרצה על אכילות כולהו כמאן דלא איטמו נינהו: כי אמר ר' יהושע . דבעינן תרתי: נטמאו שיריה . של מנחה לאחר שנקמצה ועדיין לא נקטר קומצה: כמדת ר' אליעזר . שהיה אומר בזבחים (ד' קד.) דם אף על פי שאין בשר כשירה להקטיר קומצה ונפטרו הבעלים: ומאן האי תנא כו' . היכא אשכחן תנא דאמר הכי: מילתיה דר' יוסי מיפרשא לקמן בשמעתין: אלא קסבר רבי יהושע הציץ מרצה על אכילות . ומיתוקמא מתני' אליביה דהא איכא תרתי וגבי שתי הלחם נמי כיון דציץ מרצה על אכילות הוה ליה כמעיקרא ומתירין במקדש: אי הכי נטמאו שיריה . כיון דנטמאו לר' יהושע אמאי פסולין ומשני כי קתני פסולה אאבדו שיריה ונשרפו שיריה: אלא נטמאו שיריה . כיון דרבי יהושע לא עלה פליג: למאן קתני לה לר' אליעזר וכו' . להודיע לנו דברי מי שנאה להודיענו בה דברי רבי אליעזר דלמדתו כשירה בתמיה פשיטא השתא י"ל כו' אלא פשיטא על כרחיך ר' יהושע פליג עלה ולאשמעינן דרבי יהושע פסיל בה תניא ורבותא אשמעינן דאף על גב דאיתא בעינא פסול: ולא על העולין . דהיינו חלב דאי מרצי אחד מינייהו אמאי פסול: אלא לא קשיא . מתני' ודרבי יהושע מתני' דיעבד ודר' יהושע לכתחלה תרתי בעי ואי אייתוה מתכשר דיעבד: נפסל . בטבול יום: חדא דפסולה דיעבד משמע כו' . אתקפתא היא:

שאין בשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם . תימה אימא דוקא שלמים דאית ביה תרי אכילות אבל עולה מנלן דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כדתנן במעילה בפרק חטאת העוף (דף ט.) לית בה נמי מעילה קודם זריקה דהאי קרא בשלמים כתיב וי"ל דר"א לא חשיב הך חומרא ורשב"א מתרץ דר"א יליף עולה מקל וחומר דר' יהושע ובשלמים טרח וכתב לה קרא כדאמר בסמוך: עומר ושתי הלחם דליכא עולין מאי איכא למימר . וא"ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה ויש לומר משום תנופה דאית בהו: קסבר ר' יהושע הציץ מרצה על העולין . וא"ת לענין מה מפיק קרא בעולה אם אין בשר אין דם הלא הציץ מרצה ויש לומר לענין אבוד ושרוף דלא מרצה ציץ: אלא פשיטא ר' יהושע קתני לה . תימה לרשב"א אמאי לא משני כדלעיל כמדת ר' יהושע דבעי תרתי ולא כמדת ר' יהושע דאיהו ס"ל הציץ מרצה על אכילות ואנן סבירא לן דלא מרצה: כי אמר ר' יהושע בזבחים במנחות לא אמר . השתא משתי הלחם לא תירץ כלום ובלאו הכי פריך שפיר: