תלמוד - פסחים כו א

ורבא אמר לן עד כאן . לא שמעת ליה לרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא דלא פטר ליה משום אין מתכוין בדאפשר דמתכוין אסור לדברי הכל ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור אבל דלא חשיבא ליה כוונה דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי ונישרי נמי רבי יהודה במתכוין דלא חשיב כוונה כלל הא לא שמעת ליה: ההיכל גובהו מאה אמה וצילו הולך למרחוק מאד ברחוב שלפני הר הבית ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק בני אדם הרבה היה דורש שם מפני החמה שאין לך בית המדרש מחזיקן: דלתוכו עשוי . ואין הנאת צילו נאסרה דאין זה דרך הנאתו: לול . ארובה שבעלייה היורדת לבית קרי לול: האומנין . כשיש בדק בחומת בית קדשי הקדשים: יזונו . לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה: דלא אפשר . מלדרוש לרבים הלכות החג: והא הכא דלא אפשר . שלא ירדו לתקן ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה דילמא מיכווני ליהנות ואסור: קול . של כלי שיר שהן הקדש: וריח . הקטורת: אין בהן משום מעילה . דאורייתא הואיל ואין בהם ממש וכיון דמדאורייתא שרו כי לא אפשר כגון הכא אמאי אטרחינהו רבנן אלא מעלה בעלמא הואי: קול ומראה . אין בהם ממש ופטור לעולם: וריח . יש בו ממש בסממנין לפיכך חייב ודקא אמר רבי יהושע פטור לאחר שתעלה תמרתו במקדש קאמר דמשום דנעשית מצותו ואין צורך גבוה עוד בה יצתה מכלל קדשי ה' וברייתא במריח בה בביתו שנותן ממנה על הגחלים: העומדים בפנים . לשמש דלא אפשר מלעמוד שם ואסור להו להיות מתכוונים: לאותן העומדים בחוץ . קאמר אין מעילה הא איסורא איכא אבל לעומדין בפנים אפילו איסורא ליכא: המפטם את הקטורת . קטורת זרה שאינה של ציבור: אם להתלמד בה או למוסרה . אחר פיטומה לציבור פטור מכרת אבל אם דעתו להצניע לצורכו להריח בה ועשאה בסממנין הכתובים חייב כרת דכתיב (שמות ל) איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת: והמריח בה . בקטורת של ציבור פטור מכרת ומחטאת דלא חייבה תורה אלא מפטם להריח: אין בהן משום מעילה . דאורייתא הואיל ואין בהם ממש וכיון דמדאורייתא שרו כי לא אפשר כגון הכא אמאי אטרחינהו רבנן אלא מעלה בעלמא הואי: תמרתו . עמוד עשנו: תרומת הדשן . בכל יום היה נוטל מלא מחתה ונותנה אצל המזבח והיא נבלעת במקומה כדכתיב והרים את הדשן וגו' ואסורה בהנאה ומועלין בה כדכתיב ושמו אצל המזבח אלמא טעונה גניזה: ובגדי כהונה . ארבעה בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפני ולפנים ביום הכפורים דאסורין שוב להשתמש בהן כדכתיב והניחם שם: הא ניחא לרבנן . פלוגתייהו במסכת יומא (דף כד.): כשירין הם לכהן הדיוט . כל השנה שהן הן הבגדים הראויין לשימוש הדיוט כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט: עגלה ערופה . כתיב שם דמשמע שם תהא קבורתה: הכא מיעוטי כתיבי . בהני למימרא דלא תיגמר מינייהו ושמו לזה ולא לאחר הערופה ולא דבר אחר: הכניסה לרבקה . עגלה ערופה רבקה קופל"א (צמד) בלע"ז שקושרין ארבע פרות ביחד: ודשה . תבואה עם חברותיה: כשירה . שלא נתכוין לכך ולאו עבודה היא: ואם נתכוין שתינק ותדוש פסולה . והכא לא אפשר שלא יכניסנה שתינק וכי מתכוין שתינק ותידוש פסולה: אשר לא עובד בה מכל מקום . דאע"ג דבעלמא לא מיתסר הכא אסור:

שאני היכל דלתוכו עשוי . פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה והא דאסר בפ' כל הצלמים (ע"ז מח:) לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה: והא הכא דלא אפשר וקמיכוין ואסור . ה"מ אביי לאוקמא כרבי שמעון דאליבא דרבי יהודה פליגי: ותסברא והאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה . פ"ה וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשה לר"י הא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא ופליג רבא ואסר בלא אפשר ומיכוון ומאי קא מוכיח אביי לרבא וי"ל דה"פ כיון דלא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא: מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא . תימה דבפרק החליל (סוכה נג. ושם) תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש כדתנן התם ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה: לאותן העומדים בחוץ . ליכא איסורא אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן (יומא דף לח:) לא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטורת: כתיב הכא ושמו וכתיב התם הערופה . תימה לר"י אמאי איצטריך תרי מיעוטי בחד סגי דלהכי כתביה דלא למילף מינייהו וי"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מילתא דלא דמי כל כך למיסר אבל מילתא דדמי למיסר לא להכי איצטריך תרווייהו: הכניסה לרבקה . בתוספתא תני ליה גבי פרה: