תלמוד - בבא מציעא נה א

באמצע הקדש ליתא . נהי דבסוף הקדש לא משכחת לה משום דלאו למזבח חזיא ולא לשקעה בבנין מיהו בהקדש שני משכחת לה שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה: לפי שאינה בסוף הקדש . ומשום הכי אימעיט אמצע הקדש מינה כדמפרש ואזיל: (סוף הקדש אמצע הקדש) מדמינן לסוף הקדש: מה סוף הקדש . נפקא לן מינה דממעט מחומש: אף אמצע הקדש כו' . וסוף הקדש ודאי בלא מיעוטא דקרא נמי לא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא: כדאמר רבא כו' . כלומר בהדיא אימעיט אמצע הקדש מינה כדאמר רבא בסדר יומא (דף לד.): העולה . דכתיב גבי סדר המערכה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה ה' יתירה דריש שתהא היא ראשונה שלא יהא הקטר קודם לתמיד של שחר: הקדשו פדוי . אע"פ שלא שם דמים קצובין דקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאיתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו: טלית זו בחמש סלעים כו' הקדשו פדוי . אע"פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמה שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים: על הקדש שני . אם חזר ופדה את זה: מתני' האונאה ארבעה כסף . למקח סלע וכדאמרן דהוה ליה שתות: והטענה שתי כסף . שאין שבועת דיינין על הטענה פחותה משתי מעות כסף שיטענו שוה שתי כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה הכל ויכפור פרוטה: וההודאה שוה פרוטה . כדפרשינן להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה: המוצא שוה פרוטה כו' . אבל בציר מהכי לא כדאמרן (לעיל בבא מציעא ד' כז.) מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה: ויוליכנו אחריו . אם הודה שנשבע לשקר דלא הויא ליה כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב (במדבר ה) ונתן לאשר אשם לו: גמ' וניתני נמי האונאה פרוטה . כגון אם היה המקח בשש פרוטות: אין אונאה לפרוטות . בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף: וגזל בפרוטה . לחייבו קרבן שבועה אם נשבע לשקר ולהוליכו אחריו: וישיבת הדיינין בפרוטה . למי שיש לו עדים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינין ויכופו אותו: תנא גזל . מכיון דתנא גזל בפרוטה ש"מ ממונא הוא וכפינן: הנך אצטריך ליה גזל . לאשמועינן דיוליכנו אחריו: אע"ג דזל . בין מציאה להכרזה: ליתני מעשר בפרוטה . דבציר מהכי לא תפיס פדיונו:

נדמייה לתחילת הקדש . וא"ת אם כן קרא למה לי אי למעוטי סוף הקדש הא אין חומש שייך בו כיון שאין נפדה עוד וי"ל כגון שלקח אבנים כדי לשקען בבנין ונמלך עליהם לפדותם ומקרי אפ"ה סוף הקדש כיון שמתחילה היה דעתו לשקען אי נמי כגון שנפל הבנין ורוצה לפדות האבנים אי נמי הכי פריך מנ"ל למעוטי אמצע הקדש דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים: העולה עולה ראשונה . הכתובה ראשונה בקרבנות בפרשת פינחס והיינו תמיד של שחר וכן פי' רש"י פרק תמיד נשחט (פסחים דף נח: ושם) אי נמי ראשונה שהקריבו ישראל במדבר [למאן] דאמר דעולת תמיד הואי אי נמי ראשונה לחינוך המזבח כדאמר בהתכלת (מנחות דף מט. ושם) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד השחר: פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי . וא"ת והכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש י"ל דהכא מיירי בקדשי בדק הבית ואפילו בתמימים דאמר בריש תמורה (ד' ה:) המתפיס תמימים לבדק הבית אע"פ שעובר בלא תעשה מה שעשה עשוי והא דאמרי' התם כל הראוי לגבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היינו דכשפודין אותו מוכרין אותו לצרכי עולות אי נמי מיירי אפילו בקדשי מזבח וכגון שקדם המום להקדש דאינו עושה תמורה אבל אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו אקודש דלא עביד תמורה אלא היכא דאנח ידו אחולין דפרה זו תחת פרה של הקדש משמע דידו אחולין: טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי . הכא לא גרסינן יד הקדש על העליונה דכיון שנתכוון לחלל הקדש אפילו שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עירב לשנות הבבות יחד: ותנא דידן מאי טעמא לא תני ישיבת הדיינין . תימה לישני דאית ליה דרב קטינא דנזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה דבסמוך אמר דלוי דתני ישיבת הדיינין לא איצטריך אלא לאפוקי דרב קטינא וי"ל דמסקינן דבתחילת דין מודה רב קטינא דבעינן שוה פרוטה להכי פריך ותנא דידן ליתני ישיבת הדיינין דמשמע תחילת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי דרב קטינא (סבר דרב קטינא אית ליה דנזקקין אפילו להתחיל ולישב): [לעיל] כמאן דאמר אין בחומשו . ולמ"ד אין בו קשה וכן נמי איתותב לעיל: